21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

האיש באפור
בעיצומו של החום מגלה קורמן את ג'יימס גריי, מתפעל בעיקר מסרטיו הראשון (אודסה הקטנה) והרביעי (שתי אהבות), נופל מעוצמת שחקניו, משווה לאנדרסון, מתווכח עם ההשוואה לקוסאשווילי, ומאחל לו שישוב אל השטיח האדום
באיחור לא כל כך אופנתי, השבוע אני שם פעמיי לארבעת הסרטים של הבמאי האמריקאי ג'יימס גריי. בשניים מתוכם משחק מוני מושונוב, בשלושה מתוכם וואקין פניקס, וכל הארבעה מתרחשים בברוקלין ודומים אחד לשני באופן מענג. נשמע כמו בחירת מילים הזויה, אני מניח. בהחלט, גריי מצליח להשאיר חותם מובהק על כל אחד מהסרטים וקשה שלא לזהות שמדובר באותו במאי, אבל המחויבות העצומה שלו למורכבות הדמויות שהוא יוצר, בעזרת חבורת שחקנים קבועים יותר או פחות, שעושים עבודות מדהימות בלי יוצא מהכלל, הוא מצליח להרחיב את תמונת העולם האישית והאינטימית של סרטיו ולספר סיפורים שגם כשהם גדולים, הם קטנים ורוויים ברומנטיקה שזועקת חדוות עשייה - בצילום, בשימוש במוסיקה וכן במהלכים הנרטיביים.
גריי הוא תופעה מעניינת. על פניו נדמה כי כל עשייתו כולה נשענת ברמה מסוימת על דברים שכבר נעשו, בראש ובראשונה בבחירת הסיפורים שלו, אבל גם בטיפולו בעולם הפשע שמושפע מאוד מהמסורת של במאי האוטר האמריקאים דוגמת מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה. במישורים אלו אין הוא מצליח לחדש יותר מדי, אך במישורים אחרים, חמקמקים יותר להגדרה, הוא מצליח ועוד איך.
מרתקים הם גם קווי הדמיון שבין עשייתו הקולנועית של גריי לזו של פול תומאס אנדרסון, אשר בראשם עומדת הכמעט-אובססיה של השניים ליחסי אבות ובנים ולגוונים השונים והמשונים של הגבריות. מעניין לבחון את היחס שבין עבודתם של שני במאים אלו, בני אותו הגיל (אנדרסון יליד 70' וגריי יליד 69'), שעוסקים בתמות דומות בצורה שונה לחלוטין זה מזה. בעוד אנדרסון ניחן בקולנוע שופע, אקססיבי ונטול רסן, סרטיו של גריי הם מעל לכל מאופקים וצנועים. בעוד שאנדרסון נהנה כבר בסרטו השני, לילות בוגי, מחיבוק (יחסי) ממולדתו עם מועמדות לאוסקר עבור התסריט, גריי סובל מחוסר פופולאריות משווע באמריקה, בניגוד גמור להערצה שרוחש לו הקהל וממסד הקולנוע הצרפתי.
נקודת השקה מרתקת בין דרכם הקולנועית של השניים היא העובדה ששלושת סרטיהם הראשונים התרחשו במחוזות סגנוניים זהים, בהיותם דרמות רוויות פשע ומין, רוחשות ענפים פתלתלים של עצי משפחות מופרעות יותר ומופרעות פחות (אודסה הקטנה, רחובות מושחתים והלילה הוא שלנו אצל גריי, Hard Eight, לילות בוגי ומגנוליה אצל אנדרסון), שניהם פנו לז'אנר הדרמה הרומנטית בסרטם הרביעי (מוכה אהבה אצל אנדרסון ושתי אהבות אצל גריי) ואחרי ההצלחה הגורפת של סרטו החמישי של אנדרסון, זה ייגמר בדם, הדרמה התקופתית המרהיבה עם דניאל דיי לואיס בתפקיד סוחר הנפט דניאל פליינוויו, הנה באה לה הידיעה על סרטו הבא של גריי, The Lost City of Z, שהפלא ופלא, גם הוא דרמה תקופתית, בכיכובו של בראד פיט בתפקיד סוחר הגומי, הקולונל פרסי פוסט.
למרות, או אולי בגלל נקודות ההשקה בין השניים, אפשר לומר שהקולנוע של גריי מחוויר מאין אונות אל מול זה של פי.טי, וזו ככל הנראה גם הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן להגיע אליו. אבל עכשיו, אחרי הכרות איתו, אני חייב לציין שיש משהו בבסיסיות והפשטות שלו שמותיר את ה"מאגניבות" של אנדרסון הלוהט הרחק מאחור. בעוד שאת “מגנוליה“, עליו בזבזתי כבר 16 שעות מחיי (זאת אומרת, צפיתי בו חמש פעמים), אני כבר לא מסוגל אפילו לדמיין מבלי לגחך נוכח השטיקים התסריטאיים והעריכתיים בהם הוא רווי, השבוע מצאתי עצמי מתרפק על הפואטיקה של “אודסה הקטנה“, שיותר מכל החזיר אותי לתמונות סטילס של צלמים אמריקאים דוגמת וויליאם אגלסטון.
התרפקתי לא פחות על משחקם המרהיב של פיניקס, מושונוב, ונסה שואו וגווינית' פאלטרו ב“שתי אהבות“. אפילו ב“רחובות מושחתים” ו“הלילה הוא שלנו“, המעט חלשים יותר בעיני, מצאתי עצמי מתרגש לא מעט. בזמנו קראתי שיאיר רווה השווה את החולשה של הלילה הוא שלנו, לזו של מתנה משמיים, קומדיית הפשע המגומגמת - אם כי חיננית במבט לאחור - של דובר קוסאשווילי. השוואה משונה, אך משונה מכך ששנה מאוחר יותר, עם צאת “שתי אהבות“, רוה מצא לנכון להשוות בינו לבין חתונה מאוחרת, של אותו קוסשווילי. יש בבסיס ההשוואה הזו משהו באמת מקסים, כי אכן, פרט לעובדה שמושונוב משחק בשניהם את אב המשפחה, ופרט לסיפור ההוא על כך שגריי נקלע להקרנת “חתונה מאוחרת” בקאן, התאהב במוני והחליט ללהק אותו, שני הסרטים באמת סובבים סביב נושא דומה: בחור בשנות השלושים לחייו, שמשפחתו היהודייה הקטנה משוועת למצוא לו זיווג הולם. אבל כאן פחות או יותר מסתיימת ההשוואה.
בניגוד לרומן עם הגרושה המרוקאית (אלקבץ) אצל קוסשווילי, ב“שתי אהבות” נקרע הגיבור בין הבת היהודייה של החברים של ההורים (שואו) לבין השכנה הלא יהודייה שמוציאה לו את העיניים (פאלטרו). בעוד קוסשווילי מצליח לחלץ מתוך דמויותיו הגרוטסקיות במהותן ניצוצות של אמת כואבת, בשתי אהבות הררי הכאב והאמת מאפילים אפילו על הפוטנציאל הגרוטסקי למדי של הפרעתו הדו-קוטבית של לנארד, גיבור הסרט, בגילומו של פיניקס. כמו כן, הכוחות האנטגוניסטיים המובהקים של הסיפור - דמותה של גוונית' פאלטרו ודמותו של אליאס קוטיאס, כעורך דין משמים וחובב אופרות - הם דמויות מורכבות, שגריי לא מותיר לנו ברירה אלא לחמול עליהם.
מקווה שיצירתו הבאה ויוצאת הדופן לא תיפול מזו האחרונה של אנדרסון ואף תזכה אותו סוף סוף באחד הפרסים הנחשקים בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, בה התחרה כבר שלוש פעמים וחזר בידיים ריקות. מקווה מאוד גם לראות את סרטו השלישי של קוסשווילי, התגנבות יחידים, לצדו של גריי באותה מסגרת ממש. הנה עוד משהו להחזיק לו אצבעות.


אסף קורמן (10/08/09)
kormanozen@gmail.com

חדש! קבוצת הפייסבוק של הטור - The KormanOzen Group

לטור הקודם
טור 9
אודסה הקטנה. עצי משפחות מופרעות
רחובות מושחתים. וולברג ופיניקס
הלילה הוא שלנו. תמות ושחקנים דומים
שתי אהבות. היהודייה
שתי אהבות. הלא יהודייה
שתי אהבות. אב ובנו
זה ייגמר בדם. עוד אב ועוד בן
חתונה מאוחרת.  כאב בתוך הגרוטסקה