17/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

רם ונישא
מארז חמשת הסרטים של רם לוי נהגה לפני שבע שנים במפגש קפוא ביום קיץ לוהט. אסא אופק מספר על הרגע, בעוד יהודה נוריאל נפגש עם הבמאי לראיון (מתוך מוסף '7 לילות' של ידיעות אחרונות, יולי 09'). עם צאת הדיוידי הכפול והחגיגי

משרד קפוא בשנקין פינת יוסף הנשיא, אמצא קיץ 2002. על שולחן הפורמייקה עשרות קלטות וידיאו צפופות שנאספו עם עלות השחר והובאו אל שולחני. הן לחות עדיין ממגע הלקוחות. דביקות מעט מחותמות תה שפוך, תביעות אצבעות וסימני נשיכה.
ביוני עוד היו להיטי-קיץ ריווחים, וכעת נערמו כתרנגולות מזיעות במשחתה, יעברו עוד רקע קט תחת מאכלת המחשב, וגורלן יחרץ בלחיצת מקלדת. חיי המדף שלהן יסתיימו בתוך ארגז.
עיניי נוצצות ולשוני משתרבבת כשוודי אלן מונף בידי השמאלית ואצבעי מימין מקישה Delete לסוף הוליוודי. החדר של פינצ'ר מונח בכף ידי וג'ודי פוסטר תוך רגע תמות, כשאל המשרד הקר נכנס אדם נינוח ונעים סבר שבלחישה עוצר את בצע הרצח.
"קבענו בעשר. זוכר?" זכרתי את הפגישה עם רם לוי.
גרפתי לצד את ערימת 'הנידונים' והזמנתי אותו לשבת. הוא שלף במהירות את החוזה ששלחתי לו וביקש לעבור על הסעיפים ו"מעט מים בבקשה".
לוי ביים אותה שנה את סגר הדוקו-פוליטי שרציתי לרכוש לספריית האוזן השלישית, והנה שנינו בחצי פגישה ומבט אחד תמים ואלוהים, כמה שהוא התעמק בסעיפים הקטנים.
הוא הרים והוריד חלופות את מבטו. מהנייר ואלי. מסעיף ד' אל נחיר שמאל. משורה תחתונה אל שפה עליונה. "חשוב לעבור על הפרטים היבשים" אמר וגחן לנייר ואני חשבתי על לחם שהיה כבייגלה זוהר מעל ראשו, כמעשה האמנות הכי קרוב למהפכה קולנועית-חברתית-ישראלית שמישהו הנהיג מאחורי קלעיו של ערוץ 1.
"פיצויים!"- הדהדה שאגתו של פועל המאפייה מאותו סרט  - "פיצויים! ינעל אבוק'!".

רם לוי, חתן פרס ישראל, הוא המלך הבלתי מוכתר של הקולנוע בארץ. את מכלול היצירה שלו קשה לפגוש אלא אם תעקוב אחר שידורים ארעיים בלילות חשוכים בטלוויזיה. הדרמות שיצר היו משולות בעיני לקריאה למרד. לחתרנות בלתי נלאית במובן האמיץ והרומנטי של המילה.
מחזה הטלוויזיה שעיבד לקומדיה של יעקב שבתאי, כתר בראש, הוא שיעור מאלף בסאטירת איכות. ברור כי הטקסט החריף שהציע שבתאי כבר בהצגה שעלתה בתיאטרון הקאמרי שנים קודם, הייתה לו לדלק מעורר וחושני אך רק מי שרכש השכלת בימוי כשלו בבריטניה בתחילת הקריירה ככתב טלוויזיה, יכול היה להעצים כל כך מחזה פוליטי שעושה צחוק משליטים, עם וחפצי חיים. גם 20 שנה אחרי שנוצרה, נוצצת הדרמה שלו כיהלום שבכתר ואבנר חזקיהו, מתעופף שם כדבור חד ועוקצני.
"הנה כאן, אתה מבקש מחיר עלות. ואין לי איך לתמחר עלויות לסרט פוליטי שאין בו סוף", מצניע לוי את החוזה וצוחק כצייד פרפרים מיומן.
מי עוד יעז ליצור קומדיה אודות שתי דמויות בפארק שתחילתה בכלה אבודה וסופה בניסים אלוני שכתב את הכלה וצייד הפרפרים. אותו פיוט מלטף שנוצר חמש שנים לאחר תחילת שידורי הטלוויזיה (שנת 74) ולוי הטיח בו את מלוא עוצמתו והקפיד להלך כאורח בממלכת הטקסט המומחז. יוסי בנאי וגילה אלמגור התמסרו בקלילות לרשת הפרפרים שטווה להם ויצרו ביחד קלאסיקה בלתי מושגת, צינית. מצחיקה ורלבנטית עד קצות הגבעולים.
"אני לא אוהב כל כך את הסרט הזה", הצביע לוי על "סוף הוליוודי", שנטה ליפול מתוך ערימת הקלטות, או אולי רק סתר את מחשבותיי על אלמגור ובנאי הפיוטיים לפרקים. כמו כבש מחדש את חירבת חיזעה, אדפטציה קצרת שרוולים מ-78, לספרו של ס. יזהר שצרורות הקארבין שנורו שם על ערבים תמימים סימנו כבר אז את כוונת הסופר, הבמאי והעם. מבעד כפר הפליטים של חירבת חיזעה תקע לוי יתד נאמנה בטלוויזיה הציבורית ומשם חלחל מטה את זעקתו המרה אל דור ההמשך האימפריאליסטי.
אולי זו הסיבה שטוב אם סרטיו ייחלצו מהממסד ויהיו כמוצר אמנותי חינוכי עצמאי, לטובת הכלל. כלומר לטובת הפרט.
"אם הכל נראה לך סביר, “סגר” יכול להיות שלכם. הנה חתמתי כאן למטה", לחש לוי ושוב חייך בצניעות.
כמובן. “סגר” לא יעזוב אותנו לעולם. רק צריך למצוא את הדרך כיצד סרטי הדרמה שביים פעם ייזעקו שוב ברחובות הארץ. יציתו אש להבה בדור חדש שמכיר את הלחם רק אם בקצה שלו צמודה תווית "ארז".
לחצנו ידיים בחמימות אשכנזית ונפרדנו. נותרתי עם קלטות הוליוודיות שפג תוקפן ו“סגר” אחד שטמן בליבי שבועה מלבלבת ונצחית: סרטיו של רם לוי ייצאו גם ייצאו במארז מיוחד ויפרצו את גבולות המסך הקטן, חזרה אל השיח הציבורי. כך תתממש נבואתה של דליה רביקוביץ שהיללה פעם את אינדיאני בשמש, הטוב והשלם מבין סרטיו, כשכתבה בתשוקה בוערת כי כל מגמתו היא תאווה לאנרכיה.

אסא אופק
(פורסם ב'העיר'. יולי 09)

> קטעים מתוך ראיון עם רם לוי שערך יהודה נוריאל במוסף '7 לילות' של ידיעות אחרונות ביולי 09':

פרופ' רם לוי, 69, חתן פרס ישראל לתקשורת תשס"ג, הוא תבנית נוף מולדתנו. הוריו עלו ארצה באניה האחרונה מאירופה, בדקה ה-91 לשואת היהודים. גדל בבית ליברלי, "האמא ציונית והאבא סקפטי", אבא שסירב לומר מילה על השואה עד סוף ימיו. הילד נולד בתל אביב, מול הבימה. שברים מהפצצת חיל האוויר האיטלקי על העיר נמצאו בעריסה שלו. בכ"ט בנובמבר לקח אותו הדוד לחגיגות בכיכר דיזנגוף. "האנשים צעקו, 'יחי מדינת ישראל', והוא תיקן אותם: 'תחי'". זה הדי.אנ.איי של תפיסת עולמו התרבותית והפוליטית: "האחד, שצריך מדינה יהודית. והשני, שגם האומה הכי תרבותית בעולם יכולה להגיע למעשי אלימות ופראות. ותפקידך כאדם שרואה את הדברים, להגיד על זה משהו".

גיל 14, פעולה בצופים, שבט דיזנגוף. "ישבנו בדיוק במקום בו שנים אח"כ נרצח רבין, והמדריך קרא בפנינו את חירבת חיזעה של ס.יזהר. הוא הדהים אותי". הסיפור מ-49', המבוסס על חוויות ועובדות אמת ממלחמת השחרור, מתאר גירוש של פלסטינים מכפרם ע"י טובי בנינו, "בריחה" כפויה, וויכוח שלא דועך עד היום. ואיך יוכל לדעוך. לוי חווה מאוחר יותר חוויות דומות כלוחם בצנחנים, ונותר עם הדחף לעבד את הסופר הקאנוני לסרט. "כי עם הספר אוהב סרט. ספרים חולפים על פניו, סרטים משפיעים". תסריט מוקדם שלו נדחה ע"י הרשות ב-70', מהטעם ש"לא שוחטים פרות קדושות". ב-77', בתסריט של דניאלה כרמי, זה כבר עבר, בסרט היקר בתולדות הטלוויזיה עד אז. התוצאה, בעיניים של היום, מאוד לא רועשת, אלגנטית, מאופקת. ולכן הרבה יותר צורבת.
ההליכה של לוי, לבד ובאומץ, כנגד הזרם המרכזי, התחילה עוד קודם לכן. ב-66', בימים של ישראל הקטנה והלפני-מחלוקת כביכול, כשהוא עדיין סטודנט לכלכלה באוניברסיטה העברית, עשה יחד עם אבשלום כץ את אני אחמד. תיאור חייו של ערבי בעיר הגדולה. הסרט הקצר נאסר להקרנה, וכרגיל, עם ביטול הצנזורה, הפך פופולרי באופן מפתיע. "היו מקרינים אותו בקולנוע 'ארמון דוד' לפני סרטים הוליוודיים", צוחק לוי, "כמו סרטי פרסומת של היום".
דמות המחנך הטבועה בו, הצורך לבקר, להעיר, למחות כנגד עוולות, הושפעו מאוד מלימודי הקולנוע שלו באנגליה. במידה לא רבה של הגזמה, לוי הוא המקבילה שלנו למייק לי וקן לואץ', והדרמות החברתיות שלו הן מגולת הכותרת של מחלקת הדרמה הישראלית, בנוסח ה"פליי אוף דה דיי" הבריטי. לחם הוא שיא יצירתו. דמותו של שלמה אלמליח, האופה המפוטר, מופיעה על עטיפת מארז הדי.וי.די, ומי ראוי יותר מרמי דנון להופיע שם. שבור, מרוסק, עם הבארט השחור על הראש. בדיוק סלאח שבתי, רק בגירסה האמיתית. ברגע השיא בסרט, נועל אלמליח את עצמו בבית, יחד עם כל משפחתו.
זה נראה כמו ישיבת שבעה. כמו אדם שמתאבל על עצמו לפני מותו.
"מדהים, כי ככה בדיוק הנחיתי את השחקנים. כמו תהליך של אבל. ואז הבנתי: כששלמה אלמליח נועל את עצמו, זה בעצם אני שסוגר את עצמי. שכל העולם יקפוץ לי. ותשמע מה קרה. הסרט הוקרן, זכה לפרסים, הארץ כולה הזדעזעה – כי סופסוף ראו מה זה 'מצוקה', מעיניים של משפחה. אבל למחרת בבוקר מגיעה למפתן הבית שלי סלסלת לחמניות, ואחריה טלפון: 'שלום! אנחנו ממאפייה כך וכך. האם אתה מסכים שנפרסם ששלחנו לך את הלחמניות?'. אתה מבין? (מחייך במרירות) זו נקודת ההתחלה, לכל מה שבא אח"כ".
דנון מככב גם בדרמה המוקדמת יותר, אינדיאני בשמש, ובשניהם מופיע לצדו שחקן צעיר בהופעתו הממשית הראשונה – משה איבגי. "ראיתי אותו בסרט סטודנטים ('כוכב השחר')", משחזר לוי, "ואמרתי: יש לנו שארל אזנבור משלנו. חכם, חם, אנושי, עם ניואנסים, דקויות, הבנה. כל כך התפעלתי ממנו. אי אפשר היה לפספס כשרון כזה, ולי אין שום מניות באיבגי, זה הכל שלו. אם לא אני, בוודאי מישהו אחר היה קולט אותו. פשוט יש אנשים שנולדו כאלה. אותו דבר קרה כשאתי אנקרי עמדה בדלת. הבנתי: זו היא". הסטודנטית למשחק דאז נאלצה בעקבות הופעתה ב"לחם" לנטוש את לימודי המשחק (פעם קיצור דרך כוכב-נולד-שכזה לא היה מקובל), ומשם ללמוד מוזיקה, וההמשך ידוע.

אחד התענוגות של צפיה היום ביצירות הכמעט-אבודות האלו הוא דברים שצמחו במהלך השנים. "אינדיאני", מ-81', נפתח כשברקע השיר "איפארקו" של סטליוס קנזג'ידיס – אכן, השיר שיהפוך אחר כך ל"אלינור" של זהר ארגוב. כשסדרת המופת הסמויה הצמידה את קזנג'ידיס לפרק סיום העונה ה-2, מבקרים יצאו מגידרם בתשבחות. לוי עשה את זה עשרות שנים קודם, ועד היום הוא בטוח שזה היה בכלל דאלאראס. "באמת?", הוא מחייך באושר, "קזנג'ידיס? לא ידעתי. הייתי צריך מוזיקה שתתאים לאווירה, עברתי בתקליטיה של רשות השידור, ישבתי שעות, עד שמצאתי משהו שנשמע לי מתאים". עבודה קשה ורגע של אינטואיציה.
(...)
כשמביטים באסופה הזו, אפשר להתרפק על ימי הזוהר של ערוץ 1.
"הכל תלוי באנשים. והדרמות האלה התאפשרו בזכות ארבעה: עודד קוטלר, מנהל מחלקת הדרמה, מוטי קירשנבאום מנהל התכניות, ארנון צוקרמן מנכ"ל הטלוויזיה ויצחק לבני, מנכ"ל רשות השידור. לצערי מאוחר יותר שני האחרונים ניהלו ביניהם עימותים, אבל זו תמיד שאלה של אנשים. תראה מה תרומתם לתרבות שלנו, ותבין שבלעדיהם זה כנראה לא היה קורה".
זה באמת לא קורה. לא הרבה קולנוע מצוין צמח שם בהמשך. צריך להיות דון קישוט?
"זה נכון שתמיד הרגשתי שאני עושה מעשה שליחות. ניהלתי מלחמת קודש ברשות השידור לעשות הרבה דרמות. זה לא הלך לי. הנימוק שלי היה שיש כל כך הרבה ידע בקרב העוסקים בתחום, שהוא מוכרח לבוא לידי ביטוי. התלמידים שלי בזמנו הלכו ללמד קולנוע, במקום לעשות סרטים. אבל ידעתי שיבוא יום ותהיה התפרצות כזו של עשייה. למרות שהעשייה הנוכחית, הפריחה של הקולנוע הישראלי, היא במימדים שמפתיעים גם אותי".

5 סרטים של רם לוי. DVD כפול. פרויקט ביוזמת האוזן השלישית, בשיתוף עם הערוץ הראשון, NMC יונייטד וקרן הקולנוע.

יהודה נוריאל (פורסם ב'7 לילות', יולי 09)

(13.08.09)

רם לוי. צילום: רחל הירש
המארז. חזרה אל השיח הציבורי
חזקיהו ב“כתר בראש“
לוי מעבד את שבתאי
חרבת חזעה
לוי על הסט של חרבת חיזעה
עם איבגי ושוקרון בצילומי “לחם“
עם דנון בצילומי “לחם“
בנאי ואלמגור “הכלה וצייד הפרפרים“
לוי מביים את בנאי ואלמגור
רמי דנון ולירון נירגד באנדיאני בשמש.
צילומים: מיכאל מרגוליס