21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

טורונטו, קליין, אלוני, אוחובסקי ובועות אחרות
מסדרה של חלומות מצולמים, אל פסטיבל טורונטו והשאלה התל-אביבית ועד לטלנובלה קוריאנית מפילה. הדקו את חגורות הבטיחות, הטור בהיפר-ונטילציה

השבוע יש הצטברות חביבה של דברים לכתוב עליהם. אנסה להיות קצר וקולע.

42 שניות של חלום

אפצח בהמלצה על פרויקט מסקרן במיוחד בשם ONEDREAMRUSH אליו הפנה אותי ידידי במאי הקולנוע, הסינפיל הידוע (ואחד מחמישה-עשר החברים בקבוצת הפייסבוק של טור זה), עמית איצקר. זהו ללא ספק האתר שעתיד לככב בזמן הקרוב בחלון ה"מועדפים" שלי, ואולי גם בשלכם. חברת 42below Vodka, הושיבה פאנל, שכלל בין היתר את וורנר הרצוג, את השחקן הסיני ג'ה יו ואת המפיק קארי וודס, שהרכיבו רשימת יוצרים לוהטת במיוחד מרחבי העולם. אחר כך יצרו קשר עם כל אותם אנשים וביקשו מכל אחד ואחת מהם לייצר סרטון בן 42 שניות בו הוא משחזר חלום של עצמו. בין השמות ישנם כמה שלא הכרתי וחלומם הקצרצר ודאי יהווה היכרות ראשונית משונה ונעימה עמם. בין השמות שכן הכרתי: הרמוני קורין, קרלוס רייגדאס, גספר נואה, אסיה ארג'נטו, לארי קלארק, דייויד לינץ' ושון לנון (!!!). כל הפרויקט מוצג באתר: www.42x42.com.
עוד לא עלו כל הסרטונים, אך אלה שכבר ישנם בהחלט שווים צפייה. איצקר היקר, בשל חיבתו העזה להרמוני קורין, שלח גם לינק לסרטון של קורין שכבר ניתן לצפייה באתר שלו. זהו סרטון הזוי, כצפוי, המכיל את אחד הדימויים המפחידים/מצחיקים ביותר שראיתי לאחרונה. אני מניח שהסיבה שאין בין הסרטים חלום של וורנר הרצוג עצמו טמונה בסיפור שהוא מספר בביוגרפיה שלו על כך שהוא לא חולם. מעניין שאחד מבוראי הדימויים המסויטים הגדולים ביותר שההיסטוריה של הקולנוע ידעה אי פעם משחרר הצהרה כזו. וגם: מעניין אם זו אמת או ניסיון שלו למתג עצמו כאיש נטול תת-מודע. אני מניח שלעולם לא נדע.

טורונטו-תל-אביב

המילה "למתג" תשלח אותנו לנושא הבא. חבורה של במאים קנדיים וחובבת המותגים נעמי קליין שחררו השבוע הצהרה שהם מאיימים למשוך את סרטיהם החדשים מפסטיבל טורונטו הקרוב כמחאה על ניסיונות השגרירות הישראלית בקנדה למתג את ישראל בכלל ותל-אביב בפרט, באמצעות פסטיבל הסרטים הידוע. הבמאי ג'ון גרייסון מדגיש כי אינו מתנגד להצגת סרטים ישראליים בפסטיבל באופן כללי, אלא להצגתם במסגרת המיוחדת המתמקדת בתל-אביב לרגל חגיגות מאה שנה לעיר. הם מציינים ראיון שנתן קונסול ישראל בקנדה ובו טען כי הפסטיבל יעזור למתג את העיר. מצחיק.
במקביל, הבמאי הישראלי אודי אלוני משחרר מכתב מחאה חריף בו הוא קורא לכל הקולנוענים למשוך את סרטיהם החוצה מהמסגרת, המייצגת את משרד החוץ ולטענתו חפה מפוליטיקה וכמו מתנערת משלטון הכיבוש הגזעני. מעניין.
למרות שמכתבו של אלוני שווה קריאה בשל ניתוח מאלף שהוא מעניק לסרטיהם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, ממנו - כמו גם מטענותיהם של הקנדים - עולה ריח רע. אני יכול לקבל דרישה לביטול תמיכה כלכלית בישראל כמו במקרה קן לואץ' בפסטיבל אדינבורו, אני יכול לקבל דרישה לחרם תרבותי כולל על כל מה שמגיע מישראל, אבל לפסול הקרנה של סרט ישראלי רק בגלל הקונטקסט (הזניח בין כה וכה) שבו הוא מוקרן, בזמן שסרטים אחרים מישראל מוקרנים באותו פסטיבל? מה הם חושבים להם שם, חובבי המותגים וההצהרות הפוליטיות למיניהם, שאחרי שאנשים יראו בפסטיבל טורונטו את הסרט של דני לרנר עם נינט ואולגה קורילנקו הם ישכחו באחת שתל-אביב היא חלק ממדינת ישראל, ומעתה ועד עולם היא תתויג כמטרופולין צעיר ונהנתני שהקשר בינו ובין כיבוש מסתכם בכבישת מלפפונים, שיהיה מה להגיש לצד מנות הפלאפל? בלי קשר להצהרתו התמוהה של הקונסול, אין לי ספק שלהציג סרטים שמעוררים מחשבה ודיון עדיף על למנוע את הקרנתם ובכך למנוע כל אפשרות למחשבה או דיון בנושא בו הם עוסקים. קצת מכעיס שאפילו אלוני עצמו, כיוצר ישראלי, התעלם מכך שבכוחם של חלק מהסרטים המוצגים במסגרת המחווה לעורר דיון חריף ומרתק בנושא הכיבוש והגזענות.
ולגילוי הנאות של השבוע: שני פיצ'רים שאני עצמי ערכתי מציגים במסגרת זו: כלת הים של קרן ידעיה, בבכורתו הקנדית, בנא של ניב קליינר בבכורתו העולמית. “כלת הים” מכיל תחת עטיפה תמימה למראית עין חומר בערה פוליטי. להקרין את הסרט הזה במסגרת יום הולדת לתל-אביב זו החלטה אוצרותית די רדיקלית. “בנא“, שכוחו באינטימיות האישית והבלתי מתפשרת שלו, אמנם לא עוסק בכיבוש, אך מספר את סיפורה של עובדת זרה הנקלעת למשפחה חד הורית של אב ובן, ועל כן גם הוא, ברמה כזו או אחרת, פוליטי. שלא לדבר על סרטו בשני חלקים של רפאל נג'ארי על הקולנוע הישראלי, שמוקרן גם הוא ועוסק ברובו בשאלות המוסריות והפוליטיות שנשאלו לאורך ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, כולל רם לוי המספר את סיפור הגניזה המפחיד של חירבת חיזעה. ואפילו החיים על פי אגפא מוקרן שם, עם הסצנה בה חיילים ישראליים מפוצצים את הטבח הערבי, המותיר על הקיר שמאחוריו כתם דם בצורת צלב. אפילו הבועה של הצמד פוקס אוחובסקי, בלי קשר לכך שאני מסכים עם כל פסיק מהפרשנות שנתן לסרט אודי אלוני, הוא סרט שמעלה שאלות חשובות שאף פיצ'ר ישראלי אחר לא העלה, אודות התנגשותם של הכיבוש ואובססיית הבליינות התל-אביבית. אלוהים אדירים, כמעט כל פריים שיוצא מהארץ הזו הוא הרי, בסופו של דבר, פריים פוליטי, לא?

The Housemaid

ולעניין אחר לגמרי, איתו נסיים. האירוע הקולנועי הביזארי ביותר בו נתקלתי לאחרונה הוא הוצאה מחודשת של סרטו של הבמאי הדרום קוריאני קים קי-יאנג The Housemaid. לא אכביר במילים, רק אציין שהוא מספר את סיפור התפוררותה של משפחה בת ארבע נפשות שלחייה נכנסת עוזרת בית, בשל קריסתה של אם המשפחה תחת נטל העבודה. משם ואילך, טלנובלה קוריאנית מתובלת ברעל עכברים, שבכוחה לחשוף את העובדה שכבר בשנות השישים היה הקולנוע הדרום קוריאני מופרע, מטריד ולא צפוי מכל קולנוע אחר. למטיבי לכת אבשר כי יש גם ערוץ קומנטרי מתורגם לאנגלית בו לא אחר מאשר הבמאי בונג ג'ון הו, בשיתוף עם מבקר הקולנוע קים יונג-ג'ין, שופך אור על הסרט, שמסתבר שהוא אחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע הדרום קוריאני. איפה אנחנו ואיפה הרדיקליות הנרטיבית הנ"ל? חור בלבנה סיטקום ליד הסרט הזה...


אסף קורמן (31/08/09)
kormanozen@gmail.com

חדש! קבוצת הפייסבוק של הטור - The KormanOzen Group

לטור הקודם

טור 12
הרצוג. ללא תת-מודע?
הרמוני קורין. תת מודע למכביר
קליין. הקוראת להחרים
אלוני. ניתוח מאלף
כיבוש מלפפונים
בנא. גם הוא פוליטי 
The Housemaid. מופרע ולא צפוי