22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

דיוקן האמן כאסיר פסיכופט
עם Bronson עוזב ניקולאס וינדיג רפן את הריאליזם לטובת מופע קברטי של אסיר אלים במיוחד, שמנתב את הסדיזם שלו אל תוך האמנות. זו לפחות דרך אחת - אם כי לא היחידה - להבין את סרט החודש של האוזן השלישית 

ניקולאס וינדיג רפן הפך את עניינו באלימות לסימן היכר אוטרי. העיסוק בטיפוסים קרימינליים, בדמויות פסיכופטיות וביצר הרע מלווה אותו מסרטו הראשון Pusher, ראשון גם בטרילוגיה קולנועית שעשה בארצו,  דנמרק, סביב המסחר בסמים של קופנהאגן. הקולנוע שלו תמיד נשאב לתוך סהרוריות עוצרת נשימה שבה בן האנוש יוצא משליטה, נותן ליצרים הכי קמאיים שלו, לטריטוריאליזם שלו, לחמדנות ולנרקיסיזם שלו להשתלט על נשמתו, להפוך אותו לשטני במידה כזו או אחרת. כך גם ב-Bleeder, סרט נוסף שיצר עם קים בודניה בתפקיד הראשי. סרטו האחרון, Bronson, בו הוא הולך רחוק יותר עם שאיפתו להתנסות בפורמליזם קולנועי, מתאר את הנרקיסיזם הפסיכופטי הזה במונחים סימבוליים, כחלק ממיצג תיאטרלי, במופע וודוויל משונה שבו הדמות הראשית, אותו צ'ארלי ברונסון, הוא המנחה, השרירן וליצן החצר בו זמנית. ברונסון – שם "הבמה" של אחד מייקל פיטרסן שמו – הוא האסיר הכי מפורסם של אנגליה. מתוך שלושים ושבע שנים בכלא, הוא בילה שלושים בבידוד. סיפור חייו הופך בידיו של וינדיג רפן להתרסה אנטי-בורגנית, מדיטציה על האלימות של היחיד ושל החברה, על יחסי ממסד-פרט, ועל מהותה של אמנות הקולנוע.

וינדיג רפן מביא את הסיפור לא כחקירה ריאליסטית אלא כמופע קברט. השחקן המפתיע טום הארדי מדבר אל קהל של צופים באולם תיאטרון חשוך, מחליף מסכות איפור, מנהל דו שיח עם עצמו בדראג (באופן כללי עוסק הבמאי בכמה אספקטים של מגדר ומיניות) ומתפעל את הדמויות הסובבות אותו כאילו היו בובות במחזה אבסורד. הסרט כולו מהדהד את סטנלי קובריק בכל מחווה שהוא מייצר, כולל השימוש הנבון במוזיקה קלאסית, ונראה שמה שוינדיג רפן שואף אליו הוא מעין המשך והומאז' לתפוז המכני. אין צורך להזכיר שגם הסרט ההוא עסק במהותה של האלימות האנושית בתוך מסגרת תיאטרלית בה מובלטת התפאורה ומובלטים אספקטים צורניים אחרים כמו התלבושות, המשחק המזוייף וזוויות המצלמה. הבמאי לא רק מביא את התיאטרון לקולנוע שלו (בניגוד לטרילוגיית Pusher שהייתה ריאליסטית), הוא גם עוסק בעבריין של המאה ה-20 כסוג של בדרן, סלבריטי, אמן. עניין זה מודגש לקראת סיומו של הסרט בו הופך ברונסון (על שם השחקן ההוליוודי הקשוח, כוכב סרטי משאלת מוות) לאמן פלסטי במסגרת "חדר היצירה" של בית הכלא. אלא שהאמנות שלו לא עוצרת במפגש שבין הנייר למכחול. דמותו של ברונסון נבנית כסלבריטי מהרגע שבו הוא נלקח על ידי "אמרגן" – הראשון שמסדר לו קרבות איגרוף עם צוענים במהלך שהייה של 69 ימים מחוץ לכותלי בית הסוהר, השני שמנסה למכור אותו למנהל הכלא האפרורי והסדיסט. שני האמרגנים, אגב, אסירים תמהוניים, מטורפים על כל הראש, והדמויות כולן כתובות כאילו יצאו ממחזותיו של יונסקו או מסרטיה ההזויים של כנופיית מונטי פייתון.

וינדיג רפן מטפל בברונסון לא כאישיות קונקרטית כמו בביוגרפיה סטנדרטית אלא כרעיון. אט אט הוא משיל מעליו את הפרטים הביוגרפיים, ומותיר אותו עירום ועריה (גם פיזית), כמשהו שמייצג שאיפה אנושית אפלה. השאיפה הזו היא לגעת באלוהות, להפוך למרכז.  האכזבה הגדולה, השבר הגדול, טמונים בהכרה בחייתיות שלנו, באלמותיות, באפסיות הזו. ברונסון הוא אייקון (מכאן השם, מן הסתם). הוא רוצה לברוא את עצמו מחדש, כמו יצור מיתולוגי, כמו עוף החול, והמקום היחיד שבו הוא מסוגל לעשות זאת הוא במימד אחר – זה של היצירה. האלימות משמשת אותו לייצור זהות ואולי זה הפרט המטריד ביותר בסרט - העובדה שהכוחניות  והנרקיסיזם בקיום האנושי, מאפשרים לאדם להזיז הרים, אך בו בזמן הורסים אותו, כולאים אותו, מסרסרים אותו, ממשטרים אותו ואפילו מוחקים אותו לחלוטין. ואולי הבשורה הרבה יותר אופטימית; אולי מה ש"ברונסון" מנסה לומר הוא שהערוץ האמנותי הוא המאפשר ניתוב של האלימות למחוזות של מישטור, שהאמנות היא סוג של כלא, אבל שהיא אופציה בטוחה ובריאה יותר מאשר לתת ליצרינו האינפנטיליים דרור במרחב של המציאות. לוינדיג רפן הפתרונים.  


ערן קידר (06/09/09)

Bronson. מופע קברט
הארדי מדבר אל הצופים
הדהוד של קובריק
כולם היו בובותיו
אסיר, בדרן, סלבריטי, אמן
וינדיג רפן. חקר האלימות האנושית