22/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

 
עולים על הגל מחדש
50 שנה לאחר שקבוצת במאים בצרפת חוללה מהפכה קולנועית כמעט חסרת תקדים, האוזן השלישית מאזכרת וחוגגת את היובל עם מבצע, עד כלות הנשימה

למרות שבמרחק של חמישים שנה אפשר להתווכח לגבי הראשוניות של קולנועני הגל החדש הצרפתי בתחומים מסוימים המשויכים להם, אי אפשר להתווכח עם האימפקט של יחסי הציבור וההצלחה שלהם בין השנים 1958-1964. הגל החדש הוא מושג שמתייחס לקבוצה של אנשי קולנוע בצרפת של סוף שנות ה-50, רובם מבקרי קולנוע בכתב העת Cahiers du Cinema, שבאופן סימולטני הביאו לעולם כמה מהיצירות הקולנועיות ששינו את פני האמנות השביעית.

 

הסרט הראשון המיוחס לגל הזה הוא סרז' היפה של קלוד שברול שיצא בשנת 1958. שנה לאחר מכן כבשו פרנסואה טריפו ואלן רנה את פסטיבל קאן בסערה עם שני סרטים ששינו סופית את הגישה לקולנוע, ממדיום של בידור למדיום של אמנות. טריפו אף זכה בפרס הבמאי על סרטו, 400 המלקות, שלקח את עקרונות הניאו-ריאליזם האיטלקי והשתמש בהם כדי לחשוף את עולמו של נער צעיר. מעטים היו הסרטים שעד לאותה העת שמו במרכזם דמות של ילד, דמות שמהווה, הלכה למעשה, את השלד של הסרט כולו. השימוש בטכניקות קולנועיות אמיצות ובלוקיישנים טבעיים, מעלים את הסרט לדרגת יצירת מופת.

 

בכלל, נטישת הקאנון ועולם המבוגרים לטובת תיאור פרוע של הדור הצעיר (על הפעילות המינית שלו), מהווה אלמנט בסיסי בסרטי הגל החדש, גם כמראה לשינויים החברתיים מרחיקי הלכת במערב של שנות ה-60. במקביל הצליח אלן רנה להוכיח בסרטו הירושימה אהובתי שסרט יכול להתנתק מהמקורות התיאטרליים שלו ולהוות עיבוד לאימאז'ים צילומיים דווקא של יצירות ספרותיות מופשטות. “הירושימה אהובתי” הוא דוגמא ראשונה להתגלגלותו של "זרם התודעה" בספרות המודרניסטית אל תוך המדיום הוויזואלי, וגם אם לא באמת היה הראשון, הקדים את כל האחרים בגישה האנטי-נרטיבית הקיצונית שלו ובהכרה הבינלאומית לה זכה. שיאה של המהפכה הגיע שנה לאחר מכן כשלתודעה פרץ מבקר-אידיאולוג נוסף, ז'אן לוק גודאר שמו. רבים מהאפקטים והטכניקות השגורים של ימינו – השימוש בג'אמפ קאטים, העריכה שחושפת את עצמה, ההתייחסות הרפלקסיבית לקיומה של המצלמה, שבירת המוסכמות הטוטאלית – כל אלה מקורם ב- עד כלות הנשימה (1960) ו- לחיות את חייה (1962).

 

יבואו אלה שבצדק יצביעו על כך שאלמנטים רבים הקשורים בתודעתנו בגל החדש, היו קיימים לפני כן אצל במאים כמו אנוטוניוני, רוסליני ופליני באיטליה ורובר ברסון הצרפתי, שזכה למעמד של גורו בקרב הגל-חדשניקים. האיטלקים המופלאים הללו ניתקו עצמם ממוסכמות הנרטיב ששלטו בקולנוע העולמי, ובעיקר בזה האמריקאי, כבר מהמחצית השנייה של שנות ה-40. החשיבות של הצרפתים הצעירים, ביניהם גם אריק רוהמר, שהביא את הריאליזם והשגרה למעמד של פיוט, היא בשילוב של ביקורת קולנועית ואג'נדה רעיונית, כחלק מפעילותם כיוצרים.

במרכז האג'נדה הזו עומדת תיאוריית האוטר, שתפסה מקום בולט במחקר האקדמי. טריפו, גודאר, ושברול – כולם כתבו והתייחסו בסרטיהם לעבודות המאסטרים הקלאסיים, בטענה שלמרות שעבדו במסגרת מאוד דכאנית של אולפנים בהוליווד, הצליחו להתעלות ולייצר גוף עבודות בו נראית טביעת אצבעם הייחודית. אלפרד היצ'קוק, אורסון וולס ופריץ לאנג הוכתרו על ידי מבקרי ויוצרי הגל החדש כ"אוטרים", סופרים, בניגוד לגישה שראתה בהם טכנאים מיומנים. במאי הקולנוע זכה לתואר האמן המיוחל והגישה כולה שונתה לכזו שרואה בקולנוע אמצעי לביטוי אישי (כמו שהקנבס הוא כזה עבור הצייר) ולא רק מדיום בידורי.

 

מושג נוסף שזכה לאור הזרקורים בעקבות ההערצה של במאי הגל החדש לאוטרים ההוליוודיים אותם הכתירו במאמריהם, הוא מושג הפסטיש או המחווה. בסרטים כמו תירו בפסנתרן של טריפו ו- אלפאוויל המדע בדיוני של גודאר, עושים הבמאים שימוש ב"לוק" ההוליוודי, ובפרט בלוק של הפילם נואר, על מנת להדגיש את עובדת היותה של היצירה "קולנועית" ולא ניסיון לחקות מציאות (בניגוד לגישה הקלאסית, שניסתה לטשטש את הזיוף על ידי מכירתו כשיעתוק של מציאות באמצעות עריכה שיוצרת אשליה). פתאום המושג "קולנוע על קולנוע" נהיה אופנתי והמשיך לשרת יוצרים כמו מלוויל הצרפתי, אלטמן, סקורסזה ודייויד לינץ', סוזוקי היפני, פאסבינדר בגרמניה ויוצרי הקולנוע הצ'כי החדש.

 

בהקשר זה ראוי להזכיר שם בולט נוסף, המשויך יותר לקבוצת ה- Rive Gauche (הגדה השמאלית) במסגרת הגל החדש – ז'אק דמי. ביצירתו האלמותית מטריות שרבורג, אופרה קולנועית הנסמכת על תרבות המיוזיקלס ההוליוודיים (אך מורכבת אך ורק מטקסטים מושרים) מביא דמי אל החזית את רעיון הקולנוע כמיצג של זיוף. למרות זאת, למרות האמירה האינטלקטואלית שעומדת מאחורי הסרט, הוא עדיין מצליח לרגש בזכות הופעותיהם של קתרין דנב   ונינו קסטלנואובו, המוזיקה האמוציונלית של מישל לגראנד והעיצוב האומנותי שהעלה על סדר היום את המושג "קיטש". הגל החדש מציין לא רק את יריית הפתיחה של הקולנוע המודרני, אלא מכיל בתוכו את כל הנבטים של הפוסט-מודרניזם באמנות המחצית השנייה של המאה ה-20.  


ערן קידר
(09/09/09)


 מבצע 2+ 1 על כל סרטי הגל החדש הצרפתי


 

 

















 

 

400 המלקות: פרס הבמאי בקאן
פרנסואה טריפו
הירושימה אהובתי: זרם תודעה
עד כלות הנשימה: הצעירים הפרועים
ז'אן לוק גודאר



סרז' היפה: יריית פתיחה


תירו בפסנתרן: מחווה לפילם נואר


טריפו מעריץ את היצ': תיאוריית האוטר


מטריות שרבורג: כל הקיטש הזה


ז'אן לוק גודאר: אלפאוויל