21/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

למי למי יש יותר כבוד
מסתבר שמתנגדי המסגרת התל-אביבית של פסטיבל טורונטו צדקו (הסבר בפנים). וטרנטינו הממזר עושה שירות מצוין לדיון על השואה (עוד הסבר בפנים). בעל הטור מסכם שבוע שכולו עיסוק במיתוג הישראלי/יהודי, שאחריו נשארים משקעים כבדים

מבקר הקולנוע רוג'ר איברט, אשר יצא נגד ההתנגדות העולמית למסגרת המחווה לתל-אביב בפסטיבל טורונטו בהנהגת הבמאי הקווירי ג'ון גרייסון, ובכך הצטרף - בקריאת מחאה נגד קריאת המחאה - לסשה ברון כהן, ג'רי סיינפלד, נטלי פורמן וחובבי ציון אחרים, חזר בו ופירסם באתר האינטרנט שלו, שהוא פיספס לחלוטין את העובדה שגרייסון כלל לא קרא להחרים את הסרטים הישראליים המוצגים במסגרת המחווה, אלא לבטל את המסגרת כולה ולפזר את הסרטים המוצגים בה בשלל מסגרות ההקרנה השונות של הפסטיבל. נזקקתי לקריאה אינטנסיבית בבלוגים ואתרים שונים המסקרים את הנושא, כדי להבין שגם אני, בהשראת איברט, חוזר בי ותומך בפעולתו של גרייסון, למרות - ואולי אף בגלל - ששני סרטים שערכתי לקחו חלק במסגרת המחווה הנ"ל.

רגע, רגע, תנו לי להסביר.

הסיקור התקשורתי הרעוע שכל הפרשה הזו קיבלה, התמקד במכתבו של קצין השמאל הרדיקלי אודי אלוני ובנפנוף בשמותיהם של המפורסמים שהצטרפו ל"חרם על ישראל", תוך התעלמות ברורה מהנקודה הקריטית. צוין שם אך במעומעם שאמיר גיסין, קונסול ישראל בקנדה, נתן ראיון לעיתון יהודי ובו הוא הכריז על פסטיבל טורונטו כחלק ממיתוג מחודש של תל-אביב בעיני הקנדים. זו דרך עדינה לנסח את הפעולה שקידם גיסין, לה אין כמעט זכר בעולם התקשורת האינטרנטי בעברית. למעשה, כפי שכתוב בהצהרתו של גרייסון, ציין גיסין כי משרד החוץ הישראלי הצליח לגייס מיליון דולר עבור הפרויקט לו הוא קורא "מיתוג ישראל בקנדה", במהלכו ישקיע משרד החוץ את הכסף בקידום ישראל במישורים שונים, כדי לשפר את תדמיתנו בקנדה. עוד ציין גיסין כי קנדה היא אך שפן הניסיונות של הפרויקט, ושאם יצלח, יחזור משרד החוץ על אותו מהלך במדינות נוספות ברחבי העולם.

קמרון ביילי, מהמנהלים האמנותיים של טורונטו, כתב במכתב התשובה שלו לגרייסון כי בחירת הסרטים המשתתפים במסגרת המחווה לא הוכתבה על ידי שום גורם חיצוני, כדי להכחיש את מעורבות משרד החוץ בתכני פסטיבל הקולנוע. הלכה למעשה, פסטיבל טורונטו חגג על סכום נכבד שקיבל ממשרד החוץ הישראלי בתמורה לנוכחות מאסיבית של קולנוע ישראלי בפסטיבל. על השאלה - האם קברניטי טורונטו היו בוחרים בפוקוס על קולנוע תל-אביבי ללא השקת "הפרויקט למיתוג ישראל", אין ביכולתי לענות, מה גם שהתשובה לא באמת חשובה.  

זו אמנם פעולת "שמאלני כשנוח לו" קלאסית, אך זה הזמן שבו אני בוחר להצטרף למחאה. אחרי שנגמר הפסטיבל, אחרי שהבנתי שהמחאה אינה נגד הסרטים, אחרי שהבנתי שהמחאה לא פגעה בהקרנות שלהם באופן קיצוני (על אף התעלמות הביקורות,האולמות היו מלאים לגמרי בקהל), זה הזמן לנסות ולהבין מה פשר אותו "פרויקט למיתוג ישראל". זה אמיתי לעזאזל?!

מה שהזוי במיוחד בעיני זו העובדה, שמדינה שמשקיעה כל כך מעט כסף בתרבות שלה, מרשה לעצמה להשקיע משאבים רבים כל כך בלהפוך סרטי קולנוע באורך מלא לפרסומות המפמפמות את נאורותה ותרבותיותה. על כל פנים, אין לי ספק שדבריו המבישים של הקונסול גיסין וגאוותו הגלויה מהפרויקט המופרע של משרד החוץ, בטח שלא הפכו את מדינת היהודים ומדיניותה ליפה ומדליקה יותר בעיני הקנדים בפרט והעולם בכלל. לעומת זאת, סרטו החדש של הקולנוען היחיד בעולם כולו, שהחליט לבקר בישראל בזמן שכל ידידיו נופשים בקנדה, הלא הוא קוונטין טרנטינו, טוב ואף חשוב ליהודים, אולי אפילו יותר מרשימת שינדלר.

רגע, רגע, תנו לי להסביר.

על ממזרים חסרי כבוד כבר התרפקתי מעט בכתבת סיכום קאן אותה אתם יכולים לקרוא כאן. עכשיו, עם צאתו לאקרנים, אני לא מסוגל להחזיק את עצמי מלגבב עליו עוד קצת, למרות שכבר נמאס לקרוא את כל מה שנכתב עליו בכל חור. אל דאגה, אשתדל להיות מקורי.

ראשית כל, כדי לסבר את האוזן וליישר את ההדורים אציין, שאני דור שני לשואה. כן, כן, די נדיר למצוא בחור בן עשרים ושבע שאבא שלו היה בגטו. עובדה זו הביאה אותי להעמיק בנושא ברמה אחרת, אולי רגישה יותר, מזו של אנשים שרק נאלצו ללמוד את השואה בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר. זו הסיבה שיש לי סוג של אובססיה לתופעה המרהיבה הנקראת בשפה יפה "רוויזיוניזם", ובשפה ראויה יותר "הכחשת שואה". זו הסיבה שאני יכול להעניק לכם לינק לא צפוי שעלול להדיר שינה מעיניכם, לאתר הקורא לעצמו: One Third of the Holocaust. באתר זה תוכלו לראות כמה מסרטי הכחשת השואה המרתקים ביותר שקיימים, בהם סרטו של היהודי דייויד קול שיוצא להראות לנו שמוזיאון אושוויץ מוכר לנו שקרים על גבי שקרים וגם סרטו בן ארבע השעות של מנהל האתר האנונימי, בו הוא מסביר בפרטי פרטים מדוע כל מה שחשבתם על מחנות מוות שונים הוא שקר, או במילים פחות נעימות, למה לאבא שלי שיקרו כשאמרו לו שכל בני ובנות משפחתו מצאו את מותם בטרבלינקה.

שימו לב, אין פה שום כוונה לעודד או לחפש אמת בדברי ההבל והשיטנה המקובצים באתר האינטרנט המסוכן הזה. מה שכן, זה אתר שכל יהודי צריך לפחות פעם אחת בחייו לשוטט בו. מן הראוי שנדע מה קורה בעולם, מה חושבים עלינו ועל ההיסטוריה שלנו, וכמובן, מה הן ההשלכות של המדיניות של מדינתנו הקטנה. מובן שמדובר בתופעת שוליים בלבד, אך מימדיה הולכים וגדלים מיום ליום, והדבר המשונה ביותר הוא שהאנשים שיצרו את האתר הזה הם אנשי שמאל מובהקים. הם יוצאים באופן גלוי נגד ההתנהלות של ארצות הברית בעיראק, הם אנשים שוחרי שלום בבסיסם, שרואים בתמיכה האינטנסיבית של ארצות הברית במדינת ישראל עלה תאנה שמאפשר לה להמשיך ולהתעלם מהיסטוריית הכיבוש המפוארת שלה עצמה. מכחישי השואה האלה חושפים בפעולתם האלימה, ההיסטרית והמופרעת לפרקים, נקודות תורפה אמיתיות שנוגעות לכולנו.

היום כבר אפשר לומר זאת בפה מלא: מושג "השואה" חרג לחלוטין מגבולות האירועים ההיסטוריים עצמם. הוא התנפח למימדים של מיתולוגיה, לא מעט בעזרת הייצוגים שלו בקולנוע האמריקאי, כמו גם בעזרת הצורך של יהודי העולם לשמר את זכר השואה באופן אובססיבי שלעתים חוטא בטשטוש המאורעות האמיתיים לטובת חוויה אסתטית, רווית קיטש ופאתוס, שבאה לידי ביטוי במוזיאונים לזכר השואה ברחבי העולם, מהן הולכים ונעלמים העדויות והתאריכים לטובת פסלי ענק ומופעים אור קוליים סתומים. במילים אחרות, ההסברה הפרו-ישראלית ברחבי העולם, אשר בדרך כלל נוקטת בביטול אלים של כל אפשרות לדיון פתוח ומורכב באירועים עצמם, משחקת תפקיד משמעותי בעיצוב דעתם של אנשים רבים, בהם גם שמאלנים רדיקליים, שלוקחים את התנגדותם למדיניות הישראלית שלושים צעדים קדימה וטוענים שהשואה היא שקר. ואני לא מדבר פה על הכחשת שואה מפי מנהיגי ערב כאלו ואחרים שאת דעותיהם קל לנו לתייק במגרת ה"איסלאם הקיצוני", אני מדבר על גולשים, על טוקבקיסטים, על בלוגרים, כמוני וכמוך, יהודים, נוצרים, אמריקאים או וואטאבר...

ואיך טרנטינו קשור לזה? מן הסתם הדיון סביב סרטו החדש, "ממזרים חסרי כבוד", בו הוא משתמש בשואה כפלטפורמה להשתעשעות באותן תמות של נקמה, שכר ועונש החביבות עליו, סובב סביב שאלות מוסריות. האם מותר להציג את היהודים כציידי גולגלות אינדיאנים אכזריים? האם מותר להציג את הנאצים כקורבנות האינטליגנטים שלהם? האם מותר לכתוב דמות בשם שושנה דרייפוס שמתכננת פיגוע התאבדות מאסיבי בצמרת המפלגה הנאצית באמצעות ניטריט? תתווכחו ילדים, תתווכחו, נוהם לנו טרנטינו בעת שהוא מתמזמז עם דניאלה פיק. דבר אחד ברור כשמש: "ממזרים חסרי כבוד" מצליח גם להיות סרט כיפי בצורה יוצאת דופן, אותו אנו חייבים לאהוב ומוכרחים לשנוא, וגם להנציח את הצורך הקריטי בדיון פתוח, נוקב ופוליטי, במפלצת הזו שנקראת מלחמת העולם השנייה. בכך הוא פותח צוהר לדיונים רבים, בעד ונגד, שבכוחם לשמר לא רק את זכר השואה אלא גם את מורכבות הייצוג שלה והדיון סביבה, את מורכבות השלכותיה על חיינו.

אסף קורמן (22/09/09)

kormanozen@gmail.com

קבוצת הפייסבוק של הטור - The KormanOzen Group

לטור הקודם
 

טור 15
פוסטר “ממזרים“
וזוהי שושנה דרייפוס
האם מותר לאויב להיות אינטליגנטי?
בדרך לנקמה
הממזרים היהודים
הצורר היטלר
תמות של שכר ועונש
היהודים כציידי גולגלות
סרט כיפי על השואה והתקומה?