23/11/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Primus
  2. Pearl Jam
  3. Kevin Morby
  4. Love Sculpture
  5. ג'נגו
חדשים בג'אז באוזן
  1. James Blood Ulmer
  2. Joe Henderson
  3. Ambrose Akinmusire
  4. Blue Note All-Stars
  5. Kamasi Washington
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר

חזות של מציאות
מבוא מסודר ומקיף לקולנוע התיעודי, שמצליח לנוע בקלילות מפתיעה ובאלגנטיות לאורך שעתיים דחוסות בתובנות מאלפות. יאיר לב על Capturing Reality

לארסנל התשובות לסוגיה המורכבת והמהותית: מהו קולנוע דוקומנטרי? קרי, מה הקו הדק המבדיל בין סרט תיעודי לכתבת טלוויזיה מורחבת (מרתקת ומרגשת ככל שתהיה), וגם: מה הופך יצירה דוקומנטרית לחוויה קולנועית צרופה ומהם הכוחות הסמויים והגלויים הבוראים אותה - לכל התהיות האלה, העולות חדשות לבקרים בכל שיעור לבימוי דוקומנטרי, נותנת הבמאית הקנדית פפיטה פרארי תשובה מוחצת. בסרטה Capturing Reality, היא מושיבה 53 יוצרים, מבכירי העשייה הדוקומנטרית לדורותיה, המשתפים אותנו - בגילוי וברוחב לב ראויים להערכה - במקורות ההשראה שלהם ובחוויתיהם האישיות בנפתולי היצירה הדוקומנטרית. מאלברט מייסלס למשל (שיחד עם אחיו דיויד ז"ל אחראי לכמה מהיצירות הגדולות של "הקולנוע הישיר" האמריקאי של שנות השישים והשבעים), המספר על האופן בו צילם את סצינת הפתיחה המפעימה, האינטימית והספונטנית של יצירת המופת Salesman, ועד וורנר הרצוג, שמעולם לא הוטרד מזוטות כגון אותנטיות והורה, למשל, לגיבור סרטו Little Dieter Needs to Fly, לפתוח ולסגור שוב ושוב את דלת ביתו (כביכול בעטיה של טראומת שבי הוייטקונג שלו). ברגע מרחיב לב אחר, נפגוש בהוברט סאופר האוסטרי, שגילה בלב המאפליה הטנזנית, שלעיתים מספיקים מצלמה וידיאו קטנה ותאורת נר בכדי שנערה שחורה צעירה אחת, הנקלטת בעדשה ימים ספורים לפני הירצחה, תיצרב לעד בתודעתנו. הסיוט של דארווין שלו הוא ההוכחה הניצחת להיות הקולנוע התיעודי הקולנוע העצמאי בה"א הידיעה, קולנוע שבו תשוקתו של יוצר אחד, הפועל בבדידות מזהרת, באנונימיות אותה חיפש פרלוב כל חייו, מצליח לעשות סרט כנגד כל הסיכויים וללא גב כלכלי.

הראשים המדברים אלינו זוכים לאישוש ותמיכה אודיו-ויזואליים משמעותיים באמצעות סצינות - נפלאות בדרך כלל - הלקוחות מסרטיהם, ועושות בעיקר חשק למי שלא ראה את הסרטים למהר אל ספריית הדיוידי. אם כן, Capturing Reality הוא מבוא מסודר ומקיף לתחום התיעודי, שלמרות כובד הראש האימננטי לסוג כזה של סרטים, מצליח לנוע בקלילות מפתיעה ובאלגנטיות לאורך שעתיים דחוסות בתובנות מאלפות. פרארי מודעת היטב לכך שהקפדה על נרטיב הוא אחד התנאים להיות הדוקומנטרי קולנוע לשמו. בהתאם לכך, ולאחר פרולוג קצר ומשועשע המנסה להגדיר את המושג, היא יוצאת למסע שראשיתו ברגע נביטת רעיון לסרט, עיבודו הקוגנטיבי והרגשי (מה מושך אותי לרעיון?), הכפפתו לכללי הדרמה (מה הסיפור? מי הגיבור?) ותיחקורו (להיפגש או לא להיפגש עם דמות? – זאת השאלה העולה פעמים כה רבות), עבור במכלול אמצעי ההבעה הקולנועיים: תסריט (יש דבר כזה בכלל?), מיזנסצינה וצילום, עריכה, וויס אובר – בעד ונגד, שימוש בפסקול, הראיון, עיצוב עולם וכו'. בתוך כך עולות סוגיות מהותיות נוספות כגון: יחסי הגומלין בין גיבורי סרט ליוצרו (ועד כמה האחרון מנצל את הראשונים); האם ניתן ללכוד איזושהי "אמת" מבעד לעדשת המצלמה? מה מקומו של הסובייקט המתעד ביצירה ומה בין מניפולציה קולנועית לשקר? ועוד ועוד.

בכדי להדגים את יופיים של המהלכים הקולנועיים בהם נוקטת פרארי אביא את הסיקוונס הבא:
תחילתו בדברים המרגשים של פטריסיו גוסמן, בכיר במאי צ'ילה, הנאמרים בסיומו של רגע מכמיר לב בו מספרת לו אחת מגיבורות סרטו הגדול צ'ילה, זיכרון עיקש על יום "היעלמותו" של בנה. "הראיון הוא cinematic space“, אומר גוסמן, אמן הראיון הקולנועי המתפרש על שטח ההפקר הרגשי שבין מראיין אמפתי למרואיין טעון רגשית.
לעומתו, ומיד אחריו, טוענת הדי הוניגמן ההולנדית-פרואנית שהיא מבכרת תמיד שיחה ספונטנית, בלוקיישן אותנטי, רצוי תוך כדי פעילותה של הדמות הקולנועית, ואילו ניק ברומפילד, הפרובוקטור הבריטי, תמיד יעדיף לתקוף את גיבוריו במפתיע, חמוש במקרופון ואוזניות (רצוי בפתח דלת ביתה של הדמות, כפי שמדגימה הסצינה עם הראפר הענק השחור מתוך Biggie & Tupac), מתוך ידיעה שסביר להניח שלא תהיה לו הזדמנות שנייה.
משם עוברת פרארי לארול מוריס המספר על ראיון שערך  במשרדו של סוכן ביטוח, אחד מגיבורי סרטו הראשון פורץ הדרך Gates of Heaven. מתברר שמוריס עיצב את המשרד כראות עיניו (עיצוב אמנותי חופשי היה ונשאר אחד מסממניו המרכזיים של מוריס), ואף ביקש מגיבורו להוריד מהבוידעם ולהציב על שולחנו גביעים ספורטיביים. שאלת הזיוף בקולנוע התיעודי מקבלת תפנית מעניינת כשמוריס מספר כיצד במהלך הראיון (והסצינה מתוך הסרט מוכיחה את דבריו) אחז הגיבור – מיוזמתו - את אחד מגביעיו וסיפר מדוע החליט לאכלס בצפיפות את שולחן העבודה שלו בגביעים הללו...
מכאן אנו עוברים לקים לונג'ינוטו הבריטית הפמיניסטית, שאינה אוהבת ראיונות כלל. הקולנוע שלה הוא קולנוע המושתת על אובזרווציה בלבד. היא אינה מעוניינת בדיבורים על מה שקרה בעבר, אלא משתוקקת לצלם את מה שקורה, בהווה אל מול המצלמה. ברגע של השראה אמיתית, בוחרת פרארי לסיים את הסיקוונס העוסק באפשרויות הדיאלוג שבין היוצר התיעודי לגיבורו, ברגע נדיר של גיבורה הפונה ישירות אל לונג'ינוטו (שהיא גם תמיד הצלמת של סרטיה). וכך אנו חוזים בילדה שחורה, קורבן של מילת נשים באפריקה, מקריאה לבקשתה שיר מרטיט לב שכתבה, ושמשורותיו נגזר גם שמו של סרטה המצויין של לונג'ינוטו, The Day I will Never Forget.

הסיקוונס הזה, ואחרים העוסקים בנושאים שונים, מחדדים שוב ושוב את ההבחנה בדבר הפלורליזם המבורך המתקיים בתחום. אין דרך אחת לעשות סרט תיעודי, אין אפילו הגדרה אחת לגבי טבעו. בקולנוע התיעודי יש יסוד מתעתע, קסום ומסתורי, או במילותיו של הסוציולוג אדגר מוראן, המצוטט בסרט בהקשר לסגנון ה"סינמה וריטה" ולאחת היצירות החשובות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, כרוניקה של קיץ (אותו ביים  בשותפות עם ז'אן רוש): "עלינו לדעת שקולנוע עלילתי פר הגדרה הוא הרבה פחות משלה ופחות מטעה מאשר מה שמתקרא דוקומנטרי, כיוון שגם הבמאי וגם הצופה יודעים שמדובר בפיקציה, כלומר שהאמת נמסרת באמצעות הדימיון. מנגד קולנוע דוקומנטרי מסתיר את הפיקציה והמדומיין בו מאחורי חזות של מציאות". מילים כדורבנות.


יאיר לב (29/09/09)

תשובה מוחצת לכל התהיות
מייסלס. אינטימיות וספונטניות
הרצוג. אותנטיות ממנו והלאה
סאופר. מצלמת וידיאו ותאורת נר
גוסמן. בין מראיין אמפתי למרואיין טעון
הוניגמן. שיחה ספונטנית
ברומפילד. לתקוף את המרואיין במפתיע
מוריס. עיצוב אמנותי חופשי
לונג'ינוטו. אובזרווציה בלבד