30/03/2017
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. אביתר בנאי
  2. Grandaddy
  3. Depeche Mode
  4. Nick Cave
  5. רונן בן טל
חדשים בג'אז באוזן
  1. Wadada Leo Smith
  2. Peter Berenstein
  3. Daniel Sarid
  4. John Zorn
  5. Jakob Bro
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר



 
באמת שניסינו, אבל לא הצלחנו למצוא סרט אחד השנה שעמד בגבורה מעל כולם. כמה שנים קדימה, כשנסתכל אחורה על 2016 לא תהיה יצירה אחת שתקפוץ לראש וללב. ביננו, רוב הסיכויים הם שבכלל נזכור אותה בתור השנה שלקחה לנו את מייקל צ'ימינו, אנדז'יי ויידה, קרטיס הנסון, אלן ריקמן, גארי שנדלינג, ג'ין ווילדר ואפילו את אנטון ילצ'ין... מה נסגר איתך 2016?!
למרות הכל, זו היתה שנה אדירה מבחינה יצירתית ובעיקר מאוד חתרנית, אנטי ממסדית, אנטי קפיטליסטית, אנטי מסגרות באופן כללי, במקרים מסויימים גם אנטי קולנוע, עם שיטות חדשות ומוזרות לספר סיפור. אז אין ברשימה שלפניכם "סרט השנה". יש עשרים סרטי שנה (וסדרה אחת), בלי היררכיה, ועשרים (וקצת) במאים שיודעים בדיוק מה הם עושים ובעיקר יודעים שהם לא רוצים לעשות משהו שכבר נעשה קודם.
(טקסטים: אבישי קרשין)

הערה: הרשימה משקפת סרטים שיצאו ב-DVD במהלך שנת 2016


 
המועדון / The Club
(פבלו לראין / צ'ילה)
The Club

לפבלו לראין יש ביצים של שור. אחרי שניתח את גופתה של צ'ילה של לאחר הדיקטטור אוגוסטו פינושה, לראין פונה לנושא יותר אוניברסלי ויותר שערורייתי – עבירות מין המבוצעות על ידי אנשי כמורה. אפשר לסמוך על לראין שהפרשנות שלו לנושא כמעט שחוק תהיה מקורית וחדה כמו תער גלבים. המועדון שהקים הוא יצירה מדוייקת, מבויימת בשליטה מלאה, עם אווירה דחוסה במתח נפיץ, עם לא מעט הומור חריף, עם תצוגות משחק מבריקות ועם סיקוונס אחד עוצר נשימה שהוא בסך הכל שיא אחד מתוך שרשרת הרים מאסיבית. זה לא סרט לכל אחד, אבל מי שמסכים לטפס עליו יגלה דרמה קאמרית שגדולה בהרבה מארבעת הקירות המקיפים אותה.



 
הלובסטר / The Lobster
(יורגוס לנטימוס / יוון-צרפת)
הלובסטר

קשה לחשוב על משהו יותר מוזר מהעולם שברא יורגוס לנטימוס, אולי חוץ מהעולם שלנו. זה מה שהיווני המשוגע הזה עושה, הוא מכניס אותנו למקומות בהם האבסורד והקינקי הם המילים היחידות בלקסיקון, רק ככה הוא יכול להזכיר לנו כמה העולם האמיתי, זה שבראנו לעצמנו, עם שלל חוקיו השרירותיים והמערכות הלא מתפקדות שמרכיבות אותו, הוא עולם מוזר, מוזר. הלובסטר הוא כמו חלב חמוץ, לא טעים במיוחד ומעלה את השאלה האם שתיית חלב זה באמת דבר הגיוני וגם מי לעזאזל השאיר את המקרר פתוח. או במילים אחרות, אם לואיס בונואל, פרנץ קפקא ומונטי פייתון היו עושים ילד ומפילים אותו על הראש, הוא עדיין לא היה דומה ללובסטר של לנטימוס.



 
אנומליסה / Anomalisa
(צ'רלי קאופמן / ארה"ב)
אנומליסה

לפעמים ככל שהסרט יותר פשוט, הוא הופך להיות יותר מורכב. אין הרבה סרטים שמצליחים לשים את האצבע על היחסים בין גברים ונשים כמו ה"קומדיה" ה"רומנטית" שכתב וביים צ'רלי קאופמן. שלושה שחקנים, לוקיישן אחד, יממה אחת, כמה בובות פשוטות ועולם ומלואו. לקאופמן הממזר יש עין של חייזר שמתבונן על המין האנושי מלמעלה, ומוח של מדען אטום שמזהה את החלקיקים הכי בסיסיים שמניעים את האדם. כאן הוא מפתיע, אולי לראשונה בקריירה שלו, עם לב גדול. ביחד עם דייויד תיוליס וג'ניפר ג'ייסון לי המופלאים הוא בורא שתי דמויות עשויות בשר ודם ופלסטיק שכל אחד יכול למצוא בהן את עצמו.



 
חדר מנוחה / Green Room
(ג'רמי סולנייה / ארה"ב)
חדר מנוחה

עד לא מזמן סרט על ניאו נאצים שצדים פנקיסטים היה נשמע כמו טראש שיצא מאולפני טרומה אבל אז הגיע ג'רמי סולנייה עם יציאה שלא היתה מביישת את במאי האינדי הכי רציניים שיש והפך את הקערה על פיה. עם דמויות משכנעות, שחקנים מצויינים (בראשם פטריק סטוארט האגדי), רגעים של פיוט ומעברים חדים בין דרמה ומתח נוטף דם, 'חדר מנוחה' לא דומה לכלום. סולנייה לוקח את התבנית הקלאסית של סרט מצור קלאוסטרופובי, שובר אותה ומרכיב מחדש יצירה אינטליגנטית, אנושית ומזעזעת שחודרת מתחת לעור. זה סרט שרחוק משלמות אבל מפמפם כל כך הרבה אדרנלין לורידים עד שכל הפגמים שלו מתפוגגים.



 
ווינר / Weiner
(אליז סטיינברג, ג'וש קריגמן / ארה"ב)
ווינר

החלום הרטוב של כל דוקומנטריסט – ליפול על סיפור טוב תוך כדי הצילומים – מתגשם מעבר לציפיות בתיעודי הזה. דמותו של הפוליטיקאי אנתוני ווינר מספיק מעניינת וחסרת מודעות עצמית כדי למלא סרט באורך מלא גם בלי סיפור, למזלנו ווינר הוא מגנט לשערוריות מין ולתשומת לב ציבורית, וסיפורים טובים פשוט רודפים אחריו (תשאלו את הילרי קלינטון), מה שהופך אותו לדמות שמייצגת באופן מזוקק את הפוליטיקאי המודרני – מכור לקהל, שקרן כרוני, מרוכז רק בעצמו. עצם העובדה שקצת אחרי יציאת הסרט נבחר לנשיאות דונלד טראמפ אומרת הכל. ואם כל זה לא מספיק הסרט נותן לנו עוד דמות אדירה, הומה אבדין, אשתו של ווינר, שעושה דוקטורט בהדחקה כדי לא לפגוע בסיכוייו של הגבר שלצידה.



 
A Bigger Splash
(לוקה גוואדנינו / איטליה)
A Bigger Splash

משחק אינטנסיבי של שחמט רגשי מתרחש על רקע הנופים היפהפיים של עיר הנופש פנטרליה, המקום בו נפגשים נופי סלע משוננים עם הכחול והטורקיז של המים והשמים. אותם נופים נמצאים גם בתוך נפשן של ארבעת הדמויות שמאכלסות את הסרט - תשוקה, אהבה, שמחת חיים, טירוף. זהו שיתוף פעולה שלישי של הבמאי האיטלקי לוקה גוואדנינו עם השחקנית הבריטית שאין שניה לה, טילדה סווינטון – היא מגלמת נקבת אלפא שמזכירה יותר פסל מאשר אדם, הקודקוד הראשי במרובע רומנטי/סקסי שונה צלעות. את ההצגה גונב רייף פיינס עם הופעה מחשמלת, אולי הטובה בכל הקריירה שלו, ללא ספק המצחיקה ביותר. גוואדנינו מביים סיר לחץ של סרט, יפה ויזואלית ומטריד רגשית, לתוכו הוא זורק את הרביעייה ומשלח אותם האחד בשני. קרקס למבוגרים.



 
היורד למעלה
(אלעד קידן / ישראל)
היורד למעלה

סרט הביכורים של אלעד קידן למעשה כמעט נטול עלילה, הוא מתמקד באירוניה ובתסכול שנובעים מהחיים כבן אנוש, במיוחד כבן אנוש ישראלי. 'היורד למעלה' לא דומה לכלום, רק לעצמו, סרט חכם, רגיש, קומי, טראגי ובעיקר מתעתע, הוא נדמה כפשוט אבל מסתיר מורכבות עמוקה. זוהי יצירה דינמית, לרגעים סוריאליסטית, לרגעים פגיעה, היא לוקחת את המיתוס של סיזיפוס ומספרת אותו מחדש על מדרגות הכרמל שקושרות יחד עשורים של היסטוריה ארצישראלית ומעל לכל זה מרחפת רוחו של ג'יימס ג'ויס... קידן הוא במאי עם שאיפות גבוהות, הוא מכוון אל השמיים ותופס רק חלק, אבל בתהליך מרחיב עוד קצת את ההגדרה של "קולנוע ישראלי".



 
איילים / Rams
(גרימור האקונרסון / איסלנד)
איילים

הומור איסלנדי, לפחות כמו שהוא משתקף מתוך הסרט המקסים הזה, הוא כמו השלג שמכסה את החצי השני שלו, מצד אחד קר כקרח ומצד שני רך ונעים. את אותו הדבר אפשר להגיד גם על צמד האחים שבמרכז הסיפור, פרוותיים וחמודים אבל קשוחים כמו שרק מישהו שמגדל כבשים בבדידות קפואה יכול להיות. הסרט הזה היה כובש גם בלי הומור אבל היבשושיות הצינית שלו שלפעמים נראית כמו הגרסה האיסלנדית של האחים כהן, הופכת אותו לדבר שקשה לעמוד בפניו ומעל לכל נותנת עוצמה לסיום הסרט, העוצמתי בכל מקרה. זהו סיפור פשוט שחודר ללב ומתנחל שם, הרבה בזכות שחקן בשם סיגורדור סיגוריונסון, שסוחב כמעט הכל על כתפיו הצמריריות.



 
אביר הגביעים / Knight of Cups
(טרנס מאליק / ארה"ב)
אביר הגביעים

נדמה שעם כל סרט חדש טרנס מאליק הולך ומתרחק מקולנוע נרטיבי ונודד יותר ויותר עמוק אל תוך מחוזות השירה הקולנועית. כאן הוא מגיע לטריטוריה חדשה, מלווה בפעם הרביעית בצלם הגאון עמנואל לובצקי, כנראה הצלם היחיד בעולם שמסוגל להתאים דימויים ויזואליים מרהיבי עין לרעיונות המופשטים של מאליק. מאליק מאתגר כאן גם את המעריצים הכי נאמנים שלו, עם מפלים של תמונות וצלילים, זרם תודעה טהור, רגש נקי, אימפרסיוניסטי, טרנסצנדנטיות קולנועית. מסוג הסרטים שמבקשים מהצופה שלהם לספוג אותם ללא תנאים, לכבות את המוח ולהתמסר לחלוטין לידיו של הבמאי. במקרה הזה מדובר במשימה קשה אבל מתגמלת ברמות שגובלות ברוחני.



 
העתיד לבוא / Things to Come
(מיה הנסן-לוב / צרפת)
העתיד לבוא

ההתפתחות של מיה הנסן-לוב בתור קולנועית היא פלא, רק סרט חמישי, רק בת 35, והיא מציגה בגרות וחוכמת חיים של בת 135. הסיפור שהיא מספרת סופר כבר כל כך הרבה פעמים עד שהמילה קלישאה כבר לא מספיקה כדי לתאר אותו אבל הנסן-לוב, כמו אלוהים, נמצאת בפרטים, בניואנסים, בדיאלוגים פשוטים אבל כל כך אמיתיים, בבריזה של עצבות שתמיד נושבת, בתחושת הריצה קדימה המתמדת ובשחקנית אחת שמצליחה להדהים בכל סרט מחדש - איזבל הופר, שכאן גם מצליחה להדהים בכל סצנה מחדש. זהו דואט לשתיים, במאית ושחקנית, כל אחת מרימה את השניה לגבהים חדשים של יצירה. ביחד הן לוקחות סיפור קטנטן והופכות אותו לענק.



 
סטיב ג'ובס / Steve Jobs
(דני בויל / ארה"ב-בריטניה)
סטיב ג'ובס

מייקל פסבנדר לא ידע לאן הוא נכנס כשהסכים לגלם את היזם האגדי סטיב ג'ובס, ברגע שראה את התסריט המפלצתי של ארון סורקין ואת כמויות הטקסט האדירות שעליו לשנן הוא קיבל רגליים קרות. אבל פסבנדר, כמו האייקון שהוא מגלם, הוא פרפקציוניסט שאוהב לדחוף את עצמו כמה שיותר רחוק, ולכן הוא לא רק בחירה מושלמת לתפקיד, הוא גם נותן כאן את ההופעה הכי טוטאלית ומרובדת שלו עד כה. בטח לא מזיק שלצידו שחקנים כמו קייט ווינסלט וג'ף דניאלס, בטח ובטח לא מזיק התסריט העשיר שכתב סורקין, שלרגעים נשמע כאילו שייקספיר חזר מהמתים כדי לכתוב עוד ביוגרפיה על מלך הנרקב מבפנים. רק דני בויל קצת מקלקל ומעלה פנטזיות על מה היה קורה אם הבמאי המקורי, דייויד פינצ'ר, לא היה פורש מהפרויקט.



 
שמונת השנואים / The Hateful Eight
(קוונטין טרנטינו / ארה"ב)
שמונת השנואים

יש הכל בסרט הזה, הומור, אלימות, דיאלוגים בוהקים, פרשיית מסתורין בנוסח אגאתה כריסטי, שבירה של המיתוס האמריקאי, ביקורת חברתית, פוסט-פוסט-פוסט-פמיניזם ובל נשכח שמונה שחקנים אדירים, יש כאן הכל, חוץ מדבר אחד, דמות שאפשר להזדהות איתה. קוונטין טרנטינו מתקרב לפרישה ולפני שהוא הולך הוא כנראה מתכוון לשבור כל חוק בתיאוריה קולנועית. רק תראו מה הוא עושה במערכה האחרונה שבנונשלנטיות מושכת את השטיח מעור הדוב ישר מתחת לרגלי הצופה ומשאירה אותו מבולבל ועם ראש כואב. האיש יודע לעשות קולנוע, אולי יודע יותר מדי. זה הסרט הכי בוגר שלו וחתיכת קלאסיקה בהתהוות, קשה לראות את זה כי סרטים חשובים הם לרוב לא כאלה מהנים.



 
צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?
(יותם גנדלמן, ארי פינס / ישראל)
צל של אמת

הסיפור הכי קולנועי שידעה ישראל בשנים האחרונות הופך לסיפור על קולנוע בסדרה שיצרו יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור. הם השכילו להתמקד בסיפור ולא באמת החדשותית. עם קו אסתטי מובהק, צילום מוקפד ופתיח מכשף, השלושה הצליחו להפוך את העיר קצרין לטווין פיקס תוצרת כחול לבן. ארבעה פרקים, כל אחד מבטל את קודמו וטווה אגדה חדשה, אותה כיפה אדומה, רק הזאב משתנה. זו גם מסה מעוררת מחשבה על טבעה החמקמק של האמת ועל הצורך של המוח האנושי בתשובות ברורות וגם דיוקן יוצא דופן ונוקב של הישראלי הממוצע, שמשוכנע באמת שלו ויוצא לצוד מכשפות בלי לשאול שאלות מיותרות.



 
קרול / Carol
(טוד היינס / ארה"ב)
קרול

מלאכת מחשבת קולנועית של אהבה, על אהבה. אין אף סרט השנה שהציג מערכת יחסים בצורה כל כך אינטליגנטית, מוקפדת ומרובת גוונים כמו זו של קרול ותרז. שתי שחקניות מופלאות - קייט בלאנשט ורוני מארה - כל אחת מביאה עולם אחר של יופי וכאב, התסריט העדין של פיליס נאגי, הצילום הציורי של אד לכמן. את כל הכשרון הזה לוקח טוד היינס ובונה לאט לאט, עם תשומת לב וסבלנות של מנתח לב, יצירת אמנות אמיתית. זה סרט שמתגנב פנימה, העוצמה האדירה שלו מסתתרת באינספור רגעים קטנים ומתגלה בשלמותה רק אחרי שהסרט נגמר, אחרי שכל משיכות המכחול ימצאו את דרכן אל הבד.



 
מכונת הכסף / The Big Short
(אדם מקי / ארה"ב)
מכונת הכסף

אדם מקי קפץ קפיצת ראש למים מלאים בכרישים והצליח לצאת מהצד השני. אין הסבר אמיתי לאיך סרט על קפיטליזם עם מונחים כמו סאבפריים, מכירה בחסר וקרנות גידור יכול להיות כל כך מהנה, איך סרט שמלא בחלאות אנושיות יכול להיות כל כך כובש ואיך סרט שמנסה בכל הכוח להרגיז את הצופה שלו יכול להיות כל כך חמוד. אדם מקי הצליח במשימה בלתי אפשרית, אולי בזכות אנרגיות של ילד עם הפרעות קשב, אולי בזכות קאסט מהאגדות, ואולי בגלל שאחרי הכל, עד כמה שאנחנו שונאים קפיטליסטים, הם הגיבורים האמיתיים של העולם שאנחנו חיים בו. מה שזה לא יהיה, 'מכונת הכסף' הוא ככל הנראה הסרט הכי כיפי של השנה (וד"ש לקפטן אמריקה).



 
ויקטוריה / Victoria
(סבסטיאן שיפר / גרמניה)
ויקטוריה

סרטים של טייק אחד הם כבר מזמן לא עוד גימיק שיווקי, אלא כלי קולנועי לכל דבר וסבסטיאן שיפר משתמש בכלי הייחודי הזה כדי לייצר חוויה ייחודית. 'ויקטוריה' לא מספק משהו יוצא דופן מבחינת דרמה או כישורי משחק אבל הרציפות המתמשכת של תנועת המצלמה תופסת את הצופה בעורף וגוררת אותו, בועט וצועק, ברחבי ברלין. זה סרט שמשתנה ללא הרף - המטמורפוזה של ויקטוריה, הדיזולב של השחור של הלילה לכחול של היום, מרומנטיקה לאלימות, מחיים למוות. הסרט מכריח את הצופה להשתנות ביחד איתו, בלי למצמץ, בלי להוריד את השומן העודף. הכל מונח שם על המסך, נא, מדמם, היסטרי. מסוג הסרטים שגורמים לך להרגיש כאילו חיית אותם באמת.



יומנה של נערה מתבגרת

רגע מכונן בהיסטוריה של סרט ההתבגרות – סרט על טינאייג'רית חרמנית, שלא מתנצל בשם הגיבורה שלו וגם לא מעניש אותה בשום צורה על אהבתה לסקס. אוקיי, אז 'יומנה של נערה מתבגרת' לא מתנצל על שום דבר, גם לא על אונס סטטוטורי ולא על סמים ולא על אמא אלכוהוליסטית, אבל הוא גם לא שופט, הוא משאיר את השיפוט לצופים. סרט הביכורים של מריאל הלר הוא לא רק אחד הדברים הכי מרעננים שראינו השנה, הוא גם מפוצץ בחום, בחוכמה ובהומור חריף. ביחד עם שלושה שחקנים נהדרים שמסוגלים להיות מצחיקים ובו זמנית שוברי לב, עם האסתטיקה הייחודית של שנות השבעים וקטעי אנימציה קסומים, מתקבל סרט מיוחד ובלתי נשכח.



 
הקומונה / The Commune
(תומס וינטרברג / דנמרק)
הקומונה

18 שנה אחרי 'החגיגה', הסרט שהציג לעולם את העוצמה של דוגמה 95, חוזר האוטר הדני תומס וינטרברג למשפחה דומה אך שונה. הוא הספיק להתרכך קצת בתקופה הזאת, לזנוח את הדוגמה לטובת יצירה יותר הומנית ו'הקומונה', שבוחן גם הוא משפחה מורחבת עם בעיות תפקוד קשות, מעט יותר נעים ואוהב אדם מאשר אחיו הבכור. למרות שוינטרברג ביסס את הקומונה על חוויות אישיות מילדותו הוא לא נופל על סנטימנטליות ריקה אלא מתעכב גם על הצדדים המוסתרים, המכוערים של הדמויות שלו, על הסתירות הפנימיות שלהן. זהו לא הסרט הכי טוב של הבמאי אבל הוא לחלוטין הכי אמוציונלי שלו, הרבה בזכות השחקנית האדירה טרינה דירהולם שכמו אמא טובה נותנת את כל גופה ונשמתה לתפקיד שלה.



 
הבן של שאול / Son of Saul
(לאסלו נמש / הונגריה)
הבן של שאול

אנחנו לא זוכרים כזאת בכורה מדהימה לבמאי מתחיל. לאסלו נמש ההונגרי ביים יצירת מופת כפולה - הישג אדיר גם ברמה הטכנית וגם ברמה האמנותית. עם דיוק ונחישות מרשימים הוא בונה תיאטרון של אימה, המקום הוא מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו אבל זירת ההתרחשות היא פניו של הגיבור שלו. נמש ממסגר את הפנים האקספרסיביות המטונפות של גזה רוהריג בתוך ריבוע חונק, בעוד הזוועות מתרחשות בפסקול ובשולי הפריים, ובמרכז הפריים – האדם ונשמתו. כמו החיפוש הנואש, המסוכן אחרי רב שיגיד קדיש על בנו, הפנים של שאול מזכירות לנו שעמוק בתוך האימה, אפלה ככל שתהיה, ישנו קול שלא נותן לנו לשכוח שאנחנו בני אדם.



 
האיש שנולד מחדש / The Revenant
(אלחנדרו גונזלס איניאריטו / ארה"ב)
האיש שנולד מחדש

בית ספר לכוח רצון, ואנחנו לא מדברים על מלחמת ההשרדות של גיבור הסרט אלא על שני אנשים אחרים, אחד מאחורי המצלמה ואחד לפניה, שהתאבדו על הסרט הזה כאילו הוא הגביע הקדוש של הקולנוע. מאחורי המצלמה אלחנדרו גונזלס איניאריטו שיצא להרפתקה דון קישוטית, 11 חודשים של צילומים מפרכים בטבע קר ופראי שרגל אדם לא דרכה בו. לפני המצלמה ליאונרדו די קפריו, שחקן טוטאלי עם רצון עז להוכיח את כוחו כשחקן רציני. לא ברור אם 'האיש שנולד מחדש' נולד מתוך אגו אדיר או מתוך תשוקה אמיתית לספר סיפור חשוב, מה שכן ברור הוא שמדובר ביצירה גדולה מהחיים, הישג טכני חסר תקדים וסרט שפשוט אי אפשר לשכוח.



 
The Neon Demon
(ניקולס ווינדינג רפן / ארה"ב-צרפת)
The Neon Demon

אין במאי שהסרטים שלו מעוררים סערה (בקרב קומץ האנשים שאשכרה צופים בהם) כמו הסרטים של ניקולס ווינדינג רפן, אפילו אנחנו עדיין מתווכחים אם 'The Neon Demon' הוא יצירה גדולה או טראש מסוגנן. היופי עם רפן הוא שלא צריך לבחור, הטראש והאומנות הולכים אצלו ביחד כמו תאומים סיאמים. יש כאן סרט אחד שטוח מבחינת דמויות ועלילה, נטול עידון ו/או תכחום, לרגעים סתם מטופש. ויש עוד סרט, משחק פרובוקטיבי ומהמם של צבעים ויופי, פנטזיה נועזת ואפלה שזורקת את עצמה לכל עבר במטרה למצוא את גבולות הקולנוע ואולי גם לסדוק אותם. אין להפריד בין שני הסרטים האלה, אחד במחיר של שניים, המחיר אמנם גבוה אבל הוא שווה כל אגורה.



 
סדרת השנה: ליל האירוע / The Night Of
(סטיבן זאיליאן, ג'יימס מארש / ארה"ב)
ליל האירוע

יש מקרים בהם הקולנוע יכול רק להביט בקנאה אל הטלויזיה ולהתכווץ. ליל האירוע היא מקרה כזה, מה שנקרא סדרה מוגבלת (ע"ע מיני-סדרה), אנחנו מעדיפים לקרוא לזה סרט מורחב. כמעט תשע שעות שתופרות יחד שמיכת טלאים, כל טלאי עולם ומלואו של אנושיות, ליתר דיוק אנושיות שמבצבצת מתוך מכונה חסרת לב. תשומת הלב לפרטים של היוצרים, סטיבן זאיליאן וריצ'רד פרייס, שניהם לא זרים לא לקולנוע ולא לספרות, היא פלא. גם ברגעים הנדירים בהם הסיפור מחורר, הדרמה והריאליזם מרימים את הסדרה ומשיטים אותה על האוויר, בפיקודו של קפטן ג'ון טורטורו, אולי האיש החמוד בתבל, ללא ספק אחד השחקנים הטובים בתבל.