19/04/2018
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Jack White
  2. Future
  3. Hiatus Kaiyote
  4. David Byrne
  5. ג׳יין בורדו
חדשים בג'אז באוזן
  1. Matthew Shipp
  2. Vincent Herring
  3. Hear In Now
  4. Made To break
  5. Marc Ribot
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר



 
השנה התברכנו בשתי החזיתות, גם במאים מתחילים שהפציצו עם יצירות ביכורים משובחות וגם כאלה קצת יותר מנוסים שלא נחו על זרי דפנה ודחפו את הקולנוע שלהם למדרגה הבאה. כוכב השנה היה הקולנוע האמריקאי, דווקא לא בגלל המגמה המבורכת של דין וחשבון למפלצות טסטוסטרון מסוגים שונים (אבל גם), אלא בזכות הפייט הראוי שנתן בגזרה האמנותית לקולנוע האירופאי, עם עושר מפתיע של יצירתיות - קולנועית וסיפורית. בכלל הקולנוע של 2017 הרגיש אנושי במפגיע, עם דגש על בני אדם, רגשות ומורכבויות פסיכולוגיות. אולי זאת קונטרה לעולם היפר-טכנולוגי, אולי תגובה לאינפלציה של סרטים מסחריים, ואולי זה רק אנחנו... בכל מקרה היה מרגש.
(בחירות: עובדי האוזן | טקסטים: אבישי קרשין)

הערה: הרשימה משקפת סרטים שיצאו ב-DVD במהלך שנת 2017


 
אור ירח / Moonlight
(בארי ג'נקינס / ארה"ב)
אור ירח

פשוט יופי של סרט, מכל הסוגים: רגשי, ויזואלי, אווירתי, רגשי כבר אמרנו? האמריקאים אוהבים לחשוב שאור ירח עוסק במקומו של האדם השחור בחברה אבל אנחנו מעדיפים לחשוב שהוא עוסק בבני אנוש, על כל גווניהם. עם תמות של בדידות, שייכות, זהות, הרס עצמי, ומעל לכל אהבה והכוח הכמעט מאגי שלה לבנות ולהרוס. בארי ג'נקינס מכניס את כל העולם לסרט קטן כמו גרגר חול ועושה את זה בעדינות ורגישות של צייר אימפרסיוניסטי. אור ירח הוא מאותם סרטים נדירים שהופכים אותך לקצת יותר טוב. הוא נכנס לעיניים ולאוזניים, הולך דוך ללב, שובר אותו לרסיסים ומדביק הכל מחדש.



 
גוד טיים / Good Time
(בן סאפדי, ג'וש סאפדי / ארה"ב)
גוד טיים

שתי קריירות מתנתקות מהאדמה וממריאות לשמיים בסרט הזה, קריירת הבימוי של האחים בן וג'וש סאפדי, שמפילים פצצה קולנועית אחרי סדרת סרטי אינדי קטנים והקריירה של השחקן רוברט פטינסון, שכבר הוכיח שהוא לא רק ערפד חתיך וכאן מסתבר שהוא בכלל שחקן שחקן, עם הופעה כריזמטית וחזקה שמזכירה את אל פאצ'ינו הצעיר. לאחים סאפדי יש כמויות של אנרגיה יצירתית וכאן הם ממקדים את כל האנרגיה האטומית הזאת ל-100 דקות של ריצת אמוק ספוגת אדרנלין בסרט מפתיע באנושיותו, מותחן פשע שנולד קונספטואלית בשנות השבעים וחי עמוק בתרבות הפופ הצבעונית של שנות העשרה, עטוף במוזיקה המטמטמת של דניאל לופטין וטעון בויזואליה חסרת מנוח. טיסה נעימה.



 
המפגש / Arrival
(דניס וילנב / ארה"ב)
המפגש

הסרט בו הפך רשמית דניס וילנב מקולנוען לאמן. היצירה של השד הקנדי עושה תערובת כביכול בלתי אפשרי מתחושת הקסם הילדותית של סטיבן ספילברג, המד"ב הפילוסופי-פיוטי של אנדריי טרקובסקי והקולנוע המהפנט של סטנלי קובריק ולמרות שהוא עומד כל כתפיהם של שלושה ענקים (מסוגים שונים), וילנב מתגבר על כוח הכבידה ומרחף באוויר כמו אחת החלליות שברא. המפגש הוא חוויה קולנועית מפעימה שמצליחה להיות גם קטנה ואנושית וגם עצומה ואוניברסלית. זה לא שאין כאן רגעים חלשים, אבל אפילו ברגעים האלה, איימי אדאמס, אחת השחקניות הגדולות של זמננו (הגיע הזמן לומר את זה), עושה עבודת קודש ספוגה בעצבות אמהית כדי לדאוג שהלב החם, האנושי ימשיך לפעום.



 
הצד האחר של התקווה / The Other Side Of Hope
(אקי קאוריסמקי / פינלנד)
הצד האחר של התקווה

בעולם שכל הזמן משתנה, מגביר קצב ו"מתקדם", המוכר נתפס כמשעמם או מיושן או סתם בזבוז של זמן. זאת לא אמת אוביקטיבית, רק בעיה תפיסתית ואקי קאוריסמקי הוא האנטיתזה. סרט של קאוריסמקי לנצח יהיה עוד מאותו הדבר, עוד שוטים עשויים בחסכנות מתמטית, עוד השתקפות מעוותת של העולם, עוד הומור יבש ולב גדול. בעולם שמקדש את הקידמה מאוד קל לשכוח שקאוריסמקי הוא פריבילגיה. הוא כמו הירח, תמיד שם, מסתכל עלינו מלמעלה, זורק עלינו את אור השמש בגווני כחול ואפור. הצד האחר של התקווה לא יוצא דופן, הוא עוד חדר תצוגה בגלרייה העצומה שבנה הבמאי הגאון הזה לאורך חייו, כל שוט הוא יצירת אמנות קטנה שתלויה על הקיר ואנחנו מוזמנים לטייל, להתרגש, לצחוק ולבכות (לפעמים בו זמנית), להבין, להשתנות. שלא ייגמר לעולם.



 
העיר האבודה Z / The Lost City Of Z
(ג'יימס גריי / ארה"ב)
העיר האבודה Z

מהסרטים הנדירים שמסוגלים להיות גם קלאסיים וגם מודרנים. העיר האבודה Z מסמן את המעבר של ג'יימס גריי, קולנוען לא אחיד עד כה, לליגה של הגדולים. גריי לקח את סיפורו האמיתי של הבריטי פרסיבל פוסט והפך אותו ליצירת אמנות, יש שיגידו על זמנית (אנחנו), מרהיבה לעין (באדיבות הצלם המחונן דריוס חונדג'י) ומשוחקת היטב. על פניו דרמת הרפתקאות במיטב המסורת אבל מתחת לפני השטח מסה עמוקה ומורכבת על הכוח המניע אותנו כבני אדם, כוח שבקלות יכול להפוך לאובססיבי. יש כאן כנראה הרבה חומר אישי בוער שהביא גריי מתוך עצמו, רק כך אפשר להסביר את העוצמות הרגשיות של הסרט הזה.



 
טוני ארדמן / Toni Erdmann
(מארן אדה / גרמניה)
טוני ארדמן

הנה תופעת טבע: קומדיה של שלוש שעות שלא משעממת לשניה, ארט-האוס גרמני שהוא בעצם קומדיית מבוכה, מחרוזת של סתירות, מתיקות ומרירות שמבטלים ומשלימים אחד את השני. לפי כל הגיון הסרט הזה לא אמור לעבוד בשום צורה, אלא שהבמאית מארן אדה וצמד השחקנים המבריקים שלה – פטר סימונישק וסנדרה הולר – מכירים את נפש האדם יותר טוב מרובנו ויודעים שהגיון לא משחק תפקיד כשמדברים על בני אדם, ספציפית על הורים וילדיהם. אדה בראה יצירה מפתיעה, מרעננת, מציקה, מרגשת, ומאוד אמיצה. חווייה קולנועית במובן האמיתי ביותר, כזו שעוברת על כל ספקטרום הרגשות, כולל אלה הלא נעימים, ובסופו של דבר עוזרת לך להכיר את עצמך קצת יותר טוב.



 
יצורים ליליים / Nocturnal Animals
(טום פורד / ארה"ב)
יצורים ליליים

לטום פורד כנראה לא מספיק להיות אחד ממעצבי האופנה המובילים בעולם, הוא גם רוצה להיות אחד הבמאים המוכשרים בעולם. יש לו עיניים גדולות ואנחנו צריכים במאים כאלה. פורד אולי לא הצליח להמציא מחדש את האמנות השביעית כפי שנדמה שרצה אבל בגלל שהוא יושב על התפר (סליחה) בין גאונות יצירתית לבין הבנה בסיסית בקולנוע, הוא משוחרר ממגבלות וחוקים שהיו מגבילים כל אחד אחר, מה שאומר שגם כשהוא נכשל הוא למעשה מצליח. בחלקו מותחן אפל, בחלקו מלודרמה סבונית, עם שני קווי עלילה ושזירה של דמיון ומציאות, יצורים ליליים הוא חליפת שני חלקים מיוחדת במינה שפשוט יושבת טוב (וגם נראית לא רע בכלל).



 
נא / Raw
(ג'וליה דוקורנו / צרפת)
נא

אחד הדברים הכי מעניינים שקורים באירופה בשנים האחרונות הוא הגל החדש של קולנוע ארט האוס-אימה (בעיקר מעניין: למה רוב הסרטים האלה מגיעים דווקא מצרפת השלווה?). בהמשך ישיר לגל הזה ובלי שום קשר אליו הופיעה משום מקום יצירה מדממת, חונקת וסופר מרשימה על נערה טבעונית שהופכת לקניבלית (גארנס מרילייה, עם תצוגת משחק טוטאלית ומרשימה). בעיקר מרשימה העובדה שזהו סרטה הראשון של הבמאית והתסריטאית ג'וליה דוקורנו. היא מפגינה כאן בטחון עצמי וקול מגובש ברמות של שפית עם שנים של נסיון ושלושה כוכבי מישלן ומבשלת מנה שמצד אחד נטועה חזק בסרטי האקספלוייטיישן של שנות השבעים ומצד שני משקפת את העולם שלנו, במיוחד זה שמשתקף בעיניהם של ילדי המילניום.



 
רוחות קרות / Wind River
(טיילור שרידן / ארה"ב)
רוחות קרות

מותחן טוב הפך להיות מצרך נדיר, מותחן כל כך טוב כמו רוחות קרות זה משהו שצריך לנצור. יש כאן שני סרטים מצויינים בתוך סרט אחד, מותחן חקירה מכשף שהוא גם דרמה רב מימדית, ולהיפך. טיילור שרידן, שכבר ידענו עליו שהוא תסריטאי מבריק, מראה לנו שהוא גם במאי מבריק עם סרט מתח שנושק לשלמות (אין לנו שום בעיה להתעלם מהפגמים). מה שמבדיל את רוחות קרות מסרטים דומים זה הבחירות של שרידן כבמאי - האבל וההתמודדות יותר חשובים מפתרון הרצח, האנשים יותר מעניינים מהטוויסטים, הדרך יותר חשובה מהיעד וכמובן הבחירה הטובה מכל: ללהק את ג'רמי רנר לתפקיד הראשי. תנו לו כבר אוסקר.



 
פטרסון / Paterson
(ג'ים ג'רמוש / ארה"ב)
פטרסון

אף אחד לא כותב שירה קולנועית כמו ג'ים ג'רמוש כשהוא בשיאו, ופה הוא בשיא שלא ראינו ממנו כבר כמה שנים. לא הרבה קורה בפטרסון אבל לג'רמוש יכולת מופלאה לקחת לא הרבה ולהפוך אותו להרבה, הרבה מאוד. ג'רמוש בוחר שוטים כמו שמשורר בוחר מילים, עם דיוק עילאי וקצרנות סימבולית ששמורה רק לחלומות. נסיעה באוטובוס, שיחת רחוב עם אדם זר, וילונות בשחור ולבן, כלב עם חוש הומור, המינימום של המינימום. הכל חוזר על עצמו בווריאציות קטנות גדולות. במרכז אדם דרייבר וגולשיפטה פרהאני מציגים את הזוג הכי חמוד שראינו השנה בקולנוע. אם אלוהים נמצא בפרטים כמו שאומרים, יש רק מסקנה אחת – ג'ים ג'רמוש הוא אלוהים.



 
ווינר דוג / Wiener-Dog
(טוד סולונדז / ארה"ב)
ווינר דוג

כלב תחש שאף אחד לא רוצה כאלגוריה למצב האנושי זה משהו שאפשר למצוא רק בסרט של טוד סולונדז. מאוד קל להתייחס בביטול לבמאי המבריק הזה, הסרטים שלו הם לפני הכל מוזרים ו/או מצחיקים, שני דברים שאף אחד לא לוקח ברצינות, בטח לא רואה כאמנות. התחש לא יוצא דופן, הוא מצחיק עד כדי כאב בטן וציני עד כדי כאב שיניים, והוא חכם, כל כך חכם. הוא נוגע בנקודות הכי רגישות שלנו, מדגדג ודוקר לסירוגין. מזכיר לנו שוב ושוב שהחיים מגוחכים במקרה הטוב ומדכאים במקרה הרע. הסרט הזה הוא לא חוויה פשוטה, בטח לא לאנשים שמחפשים לברוח מהמציאות, אלא אם כן הם רוצים שידפקו להם פטיש חמש קילו בראש, אבל הוא מושלם ברמות אחרות.



 
תברח / Get Out
(ג׳ורדן פיל / ארה"ב)
תברח

לא סתם כל העולם מדבר על הסרט הזה, ג'ורדן פיל, מי שהיה 50% ממצמד הקומיקאים קי ופיל, הפך להיות 100% במאי ולא סתם במאי, במאי עם ביצים ועם שלושער מרשים: 1. ביקורת נושכת על הגזענות הסמויה בארה"ב (ומחוצה לה). 2. סרט אימה טוב בתקופה בה סרטי אימה נראים כמו משהו שיצא ממכונה. 3. קומדיה חכמה ואשכרה מצחיקה. ברור שהעניין העיקרי סביב הסרט הוא האקטואליות המיידית שלו והיכולת לתפוס את היחסים המורכבים בין שחורים ולבנים אבל מבחינתנו ההישג הגדול הוא המזיגה המדוייקת של פחד והומור לתוך הביקורת החברתית בצעד נועז שהופך את שלושת המרכיבים לקוקטייל חדש ומרענן שאיכשהו משאיר בפה גם טעם רע וגם טעם טוב. לחיים.



 
ג'קי / Jackie
(פבלו לאראין / צ'ילה, צרפת)
ג'קי

עושה רושם שבכל שנה בה פבלו לאראין יוציא סרט, הסרט הזה יכנס לרשימת סיכום השנה שלנו. השנה היו לו שניים, צמד ביוגרפיות שמנפצות את התבנית של סרט ביוגרפיה, שתיהן מסעות אמוציונאליים/אינטלקטואלים בנבכי הנפש המפותלת של גיבוריהן, שתיהן מפגינות שליטה מוחלטת בקולנוע ורגישויות כמעט ספרותיות. זאת לא היתה בחירה פשוטה אבל לבסוף ג'קי ניצחה את נרודה. לזכותה עומדות שתיים: ג'קי עצמה, דמות גדולה מהחיים, אישה שהיא גם סמל לאומי, שקרועה בין האבל הפנימי ובין ההכרח שבשמירה על ארשת פנים נשיאותית (הסיפור של כולנו) ונטלי פורטמן הנהדרת שפניה העצובות באופן טבעי מסוגלות להעביר את כל הדקויות והניואנסים של המורכבות הזאת וגם להתחרות בכריזמה הכמעט מיתולוגית של האלמנה המפורסמת.



 
עוד פעם עם רגש / One More Time With Feeling
(אנדרו דומיניק / בריטניה, צרפת)
עוד פעם עם רגש

רגש. בסופו של דבר זה הסיפור. ניק קייב, מוזיקאי ואמן, לוקח את הרגש הלוהט, האמורפי והופך אותו לשירים עשויי זכוכית קפואה בזמן. אנדרו דומיניק, גם חבר טוב של קייב וגם אמן מוכשר בזכות עצמו לוקח את הסיפור של קייב והופך אותו בחזרה לרגש. הרגש הוא העצבות הקיומית תהומית שפערה את פיה עם מותו המיותר של בנו של קייב. שני היוצרים האלה, כל אחד עם הכלים שיש לו ושניהם ביחד מגישים לנו את העצבות הזו עטופה ביופי ובאמת, סוחפת אחריה צונאמי של יצירתיות. זה סרט מרגש בצורה כמעט בלתי נסבלת, עם כנות מקרקעת וסגנון משכר, ממש המקבילה הקולנועית של הסובייקט שבמרכז – בן אדם שהוא גם נפש פיוטית.



 
שתיקה / Silence
(מרטין סקורסזה / ארה"ב)
שתיקה

באופן פלאי רוחו של יאסוז'ירו אוזו מצאה את דרכה אל גופו של מרטין סקורסזה. הוא רצה כבר לפני 28 שנה לעשות את הסרט הזה, כנראה חיכה לאוזו שיצטרף. אחד הסרטים היותר ארוכים ויותר שקטים של הסנדק של הקולנוע האמריקאי המודרני וכנראה הסרט הכי פחות נגיש בפילמוגרפיה המפוארת שלו, שתיקה הוא מלאכת מחשבת של קולנוע, יצירה מוקפדת כמו שרק היפנים יודעים לעשות, עם המון אוויר הרים למלא בו את הריאות, סבלנות של נזיר זן ותשומת לב של מנתח מוח. סקורסזה, בגיל 75, עדיין מתפתח כאמן. הוא מאסטר של קולנוע, אנחנו די בטוחים שידענו את זה קודם, אבל למרות שכבר הגיע לפסגת הקולנוע העולמי הוא איכשהו מצא פסגה יותר גבוהה להעפיל אליה.



 
אמריקאית בפריז / Personal Shopper
(אוליבייה אסייאס / צרפת)
אמריקאית בפריז

יש תחושה שהשנה היו יותר יצירות העוסקות בשכול מאשר כל שנה אחרת. אוליבייה אסייאס לוקח את זה צעד קדימה עם הכלאה מרתקת בין אמנות לסרט רוחות רפאים. זה הסרט הכי טוב שלו מזה הרבה זמן והוא מתנסה כאן בכל כלי קולנועי שהוסיף לארגז הכלים שלו במהלך השנים, כמעט בונה שפה קולנועית חדשה. זה אולם של מראות סדוקות, השתקפויות של השתקפויות ושלל רעיונות מבריקים. עם כל זאת, הסרט הזה לא היה שווה הרבה בלי קריסטן סטוארט שעברה שנה מדהימה כשחקנית (ביחד עם נשים מסויימות של קלי רייכרט שכמעט כמעט נכנס לרשימה). היא סוחבת על גבה הצעיר את כל הסרט היפה הזה ולרגעים נדמה שגם את העולם כולו.



 
לוגאן / Logan
(ג'יימס מנגולד / ארה"ב)
לוגאן

ג'יימס מנגולד מזכיר את הבמאים של הוליווד הקלאסית: לא משנה איזה ז'אנר תזרקו עליו, הוא יעשה עבודה טובה. בין כל הז'אנרים מנגולד מרגיש הכי בבית כשהוא עושה מערבונים. עם מוטאנטים, כוחות על, טכנולוגיה פנטסטית ואוירה פוסט-אפוקליפטית לוגאן הוא לא מערבון טיפוסי, אבל מנגולד מכיר מערבונים כל כך טוב שהוא מסוגל לשלב את כל האלמנטים הדרושים לשבירת קופות בתוך סיפור נוגע ללב על בני אדם החיים בעולם אכזר. אם ג'ון פורד היה עושה סרט קומיקס זה היה נראה בערך ככה. האקשן והאפקטים משניים לעומת האפקטים הבאמת מיוחדים - הדמויות ומערכות היחסים בינהם. בראשן לוגאן בגילומו של יו ג'קמן שנותן כל אחוז מתוך המאה האפשריים למען הדמות שלו. את זה אף מחשב לא יכול לזייף.



 
היא / Elle
(פול ורהובן / צרפת)
היא

קשה לשים את האצבע על הסרט החמקמק הזה, בדיוק כשנדמה שהבנת אותו הוא משנה כיוון, כמו הגיבורה המוזרה/מרתקת שבנו פול ורהובן ואיזבל הופר. היא (הגיבורה) מובילה את היא (הסרט), לוקחת פניות חדות במרחבי הסוגה הקולנועית: מותחן פסיכולוגי, קומדיה אפלה, דרמת דמות, סאטירה חברתית, הצהרה פמיניסטית או אולי בכלל שוביניסטית. ורהובן מפתיע פה בעומק שהוא מייצר, כמעט מזכיר את מיכאל הנקה, אלמלא חוש ההומור הממזרי שלו והעיסוק הנצחי בחיבור בין סקס וכח. מולו הופר, שחקנית שאין שני/ה לה, הוריקן של רגשות, והיא שואבת את הצופה לעין הסערה. ההופעה שלה היא הלב והשרירים של הסרט, מסנוורת מרוב עוצמה ובטחון עצמי. החיבור של שניהם מוליד חיית פרא שמסרבת להתביית.



 
ליידי מקבת / Lady Macbeth
(וויליאם אולדרויד / בריטניה)
ליידי מקבת

כמו רעם ביום בהיר, הגיע וויליאם אולדרויד כאילו משום מקום, עם מטרה אחת ויחידה – להרעיד לנו את העצמות. הוא לא באמת הגיע משום מקום, כבר הפגין את הכשרון הגדול שלו בעולם התיאטרון והאופרה הבריטי עם מחזות של יוצרים מאתגרים כמו בקט וסארטר. אתגרים לא מפחידים את אולדרויד, והאומץ הזה הוא מה שהופך את ליידי מקבת לכזו יצירה משובחת. האווירה דחוסה, אופפת את העולם הקאמרי המנומס בענן של אימה, הסיפור משובץ בסכינים חדות של מוסריות מפוקפקת, הויזואליה מרשימה בכל פריים והמשחק נהדר, בעיקר נוכחותה המחשמלת של פלורנס פו בתפקיד הראשי, תגלית לא קטנה בעצמה. חזיז ורעם!



 
חנוך לוין: חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם
(רן לנדאו, שרון קרני, רוני קובן / ישראל)
חנוך לוין: חיים שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם

זה שחנוך לוין היה המחזאי החשוב, החריף, הציני, הבוטה, הנוקב והמשפיע ביותר שפעל מאחורי הקלעים ובין שני פלחי ישבנה של מדינת ישראל, זה ברור וידוע לכל. כנראה שיחלפו עוד שנים עד שיקום גאון מושחז שכמותו, להביע בטקסטים מבריקים וחזון הפורץ למרחקים, את הלך הרוח הנושב בארצנו, את גודש הסאה, את עומק החשכה. אבל כל זאת הרי ידוע לכל ברנש, זכור לכל גברת. האוזן התעקשה ללכת בחושך כדי להוציא לאור את הסדרה על חיי לוין, שיצרו רן לנדאו, רוני קובן, ושרון קרני. סדרה שמספרת בארבעה פרקים את הביוגרפיה האישית והאמנותית שלו ואנו רואים בה צומת תרבותית משמעותית שחייבת להיכרך ולהיארז ולהיות מונחת על מדפי העד. כאנדרטה שאסור לה להעלם בסחף הסטרימינג או במפולת הדאונלוד. אסא אופק



 
סדרת השנה: הנותרים / The Leftovers
(דיימון לינדלוף, טום פרוטה / ארה"ב)
הנותרים

אחרי שלוש עונות ופחות משלושים פרקים הגיעה השנה סדרת המופת הזו לסיומה. יש הרבה תעלומות לא פתורות בסדרה שנאבקת בגבורה עילאית עם תמות ענק כמו אמונה, קבלה של אי-ידיעה ומשמעות בעולם חסר משמעות, אבל התעלומה הכי גדולה כאן היא איך סדרה כל כך מדכדכת ועגומה יכולה להיות כל כך מרוממת ומלאה באהבה ואופטימיות. היא מתנפחת ומתפתחת מפרק לפרק, מטמורפוזה מתמשכת של דמויות, של סיפורים ואיך מספרים אותם. השחקנים ענקיים, בלי קשר לגודל המסך, במיוחד השילוש הקדוש של ג'סטין ת'רו, קרי קון וכריסטופר אקלסטון שמעבירים פה בית ספר למשחק מול מצלמה. אנחנו היינו שמחים לקבל עוד, למזלנו הנותרים לימדו אותנו איך להתמודד עם אובדן. יופי טהור.




 




כתבו לנו YouTubeהאוזן השלישית בפייסבוקהאוזן השלישית בטלפון