19/01/2019
סרטים חדשים בספרייה
חדשים בלו-ריי
חדשים מתרוגמים
הוצאות מחודשות
סרטים ישראלים חדשים
הסרטים המבוקשים
אלבומים חדשים LP/CD
  1. Alice in Chains
  2. Cardi B
  3. Clean Bandit
  4. Muse
  5. David Sylvian
חדשים בג'אז באוזן
  1. David Murray/Saul Williams
  2. Sam Jones
  3. Pete La Roca
  4. Curtis Counce
  5. Perelman – Shipp
  • שתפו בפייסבוק
  • שתפו בטוויטר



 
אם יש מכנה משותף לכל הסרטים ברשימה הזאת זו אהבה, רומנטית, חברית, משפחתית, או היעדרה. נדמה שבתקופה כאוטית במיוחד ומלאה בהסחות דעת מכיוונים שונים, בעולם שהולך והופך ליותר ממוחשב ומעוצב, הקולנוע של 2018 ניסה להזכיר לנו שאנחנו בני אדם, לטוב ולרע, ושהדבר החשוב באמת הוא לא פוליטיקה ואינסטגרם אלא הקשרים שאנחנו יוצרים ביננו והדרך בה הם מעצבים את חיינו. אז לפני שנהפוך כולנו לרובוטים חסרי רגש – הנה 20 הסרטים (וסדרה אחת) שמנסים להחזיר את האנושות למסלולה הטבעי.

(בחירות: עובדי האוזן | טקסטים: אבישי קרשין)

הערה: הרשימה משקפת סרטים שיצאו ב-DVD במהלך שנת 2018


 
תורשתי / Hereditary
(ארי אסטר / ארה"ב)
תורשתי

בסרט אימה איכותי תמיד יש משפחה לא מתפקדת - פסיכו, תינוקה של רוזמרי, מגרש השדים - כנראה אין דבר שיותר מפחיד בני אנוש מאשר דמות אם מעורערת נפשית. ארי אסטר יודע את זה טוב מאוד, בסרט הביכורים שלו הוא יוצר משפחה מעוותת ואנושית בו זמנית, בראשה עומדת טוני קולט האדירה עם תפקיד של פעם בחיים. הוא מכניס לקלחת המכשפת שלו הרבה הפחדות על טבעיות, אבל בניגוד למבול הטיפוסי של סרטי אימה דלוחים כאן יש יצירה אמיתית, עם אנשים מורכבים וטרגדיה עמוקה וזה מפחיד הרבה יותר מסתם רוחות רפאים או גופות מבותרות, כל כך מפחיד שזה לא יוצא מהראש. החומר ממנו עשויים סיוטים.



 
Thelma
(יוהכים טרייר / נורבגיה)
Thelma

דרמה יפה ואלגנטית על ייאוש ובדידות, על המאבק הנצחי בין חירות מינית ושמרנות מגוננת ועל נערה אחת שמגלה שבכוחה לגרום לבני אדם להעלם, אם הם מתקרבים אליה יותר מדי. טרייר מצייר ביד אמן ועם תשומת הלב המופלאה שלו לפרטים דיוקן רגיש ומלא חמלה של נפש פגועה, קורבן של ציפיות הזולת והרצון להשתייך. אלא שתלמה היא לא רק עלה נידף ברוח, יש לה עוצמות שאפילו היא לא מכירה והן לוקחות את הסרט הזה למחוזות המסתורין והאימה ועוטפות אותו באווירה חידתית שחודרת לעצמות. הוא בו זמנית רומנטי ועצוב, צנוע ומצמרר, שקט ומטלטל. בדיוק כמו הגיבורה המיוחדת שעומדת במרכזו.



 
אהבה חסרה / Loveless
(אנדרי זבייאגינצב / רוסיה)
אהבה חסרה

אנדרי זבייאגינצב מכה בנו שוב, ללא רחמים. האוטר הרוסי, כנראה הבמאי הפעיל היחיד שראוי לתואר ממשיך דרכו של אינגמר ברגמן, מציב מולנו מראה אפלה ואת מה שמשתקף בה אולי עדיף לא לראות, או שמא כן לראות ולחשוב שהיצירה הקרה והמאיימת היא אלגוריה על המשטר הרוסי שעושה בנתיניו כשלו. אבל הסיפור הטרגי על זוג הורים שהליך הגירושין שלהם והשנאה ההדדית מכחידים את מקומו בעולם של ילדם בן ה-12, הוא הסיפור של כולנו. כולנו הילד הנטוש שמחפש אהבה וחום, כולנו ההורים האגוצנטרים שעסוקים במריבות קטנוניות ובשימור האגו. בעולם חלול ומכאני בו חמלה וקשר אנושי הופכים מיום ליום למצרכים נדירים, טוב שזבייאגינצב שם כדי להראות לנו עד כמה התרחקנו מעצמנו.



 
חוטים נסתרים / Phantom Thread
(פול תומס אנדרסון / ארה"ב)
חוטים נסתרים

אם פול תומס אנדרסון היה רוצה הוא היה יכול להיות גדול הסופרים האמריקאים של דורו אבל אנדרסון רוצה להיות במאי ומבחינתנו זה בסדר גמור. עם חוטים נסתרים הוא תופר יצירה שהיא גם הספר הכי טוב שהנרי ג'יימס מעולם לא כתב וגם חווייה קולנועית משכרת. זה סרט מושלם, בגלל שלושת השחקנים הראשיים, בגלל המוזיקה של ג'וני גרינווד, בגלל הויזואליה המתוקתקת אבל בעיקר בגלל שהסרט חותר תחת השלמות של עצמו. אנדרסון יודע בדיוק מה הוא עושה וכאן הוא פועל בשיא האומץ שלו. הוא מרכיב בדקדקנות שיא יצירת מופת של יופי ורגש ואז מרסס אותה בקומדיה שחורה ושגעון אנושי. זה נשמע כמו הרס עצמי אבל זאת המטאפורה הכי טובה לאהבה רומנטית שיכולה להיות.



 
בלייד ראנר 2049 / Blade Runner 2049
(דני וילנב / ארה"ב)
בלייד ראנר

למיטב זכרוננו אף פעם לא בחרנו סיקוול בתור אחד מסרטי השנה שלנו, מסיבות ברורות. אלא שהניאון-נואר מעוות המוח שביים דני וילנב המוכשר כשד הוא לא עוד סיקוול, הוא מופע אור קולי מרהיב, פילוסופי, סאטירי, רומנטי שלוקח את העולם העשיר שנברא לפני 35 שנה ומעדכן אותו למציאות של היום. הוא מרחיב ומעמיק את הסיפור המקורי ועומד לגמרי בזכות עצמו. וילנב יודע איך לעשות בלוקבאסטר הוליוודי לפי הספר והוא יודע לשרוף את הספר וליצור אמנות. הוא מוצא יופי ואסתטיקה בהרס ובניוון, בערימות זבל, בשמיים מכוסי ערפיח ובבני אנוש שמזכירים יותר תוכנות מחשב מאשר אורגניזמים ביולוגים. הוא משתמש בעתיד כדי לדבר על ההווה ובמוות כדי להזכיר את החיים.



 
הכנסיה החדשה / First Reformed
(פול שרדר / ארה"ב)
הכנסיה החדשה

פול שרדר מאז ומתמיד היה נביא זעם קולנועי. הוא לא עושה סרטים שמחממים את הלב, הוא לא עושה הנחות לצופים שלו, יש לו אג'נדה חדה וברורה וכואבת והוא פורש אותה על המסך. הכנסיה החדשה פוגשת אותו בשיא יצירתי חדש ובשיא חדש של זעם. שאלות על אמונה ותקווה בעולם תאגידי חסר רגש, שינויי האקלים שמייצר המין האנושי והרלוונטיות של רוחניות שהולכת ונעלמת. אלה לא נושאים שמוצאים בסרט אמריקאי, אפילו לא עצמאי. שרדר הוא האינדי של האינדי. הוא סולל את הדרך שלו, מובל על ידי רגש צלול וטהור ועל ידי תחושת שליחות כמעט לא רציונלית, כמו הכומר גיבור הסרט אותו מגלם אית'ן הוק בהופעה לדורות, הוא מקריב את עצמו למען החטאים של כולנו.



 
להרוג אייל קדוש / The Killing Of A Sacred Deer
(יורגוס לנטימוס / ארה"ב)
להרוג אייל קדוש

תגידו מה שתגידו על יורגוס לנטינמוס, אי אפשר להתעלם ממה שהאיש הזה עושה. נדמה שהמעבר לקולנוע דובר אנגלית לא ריכך את הציניות הקפואה של היווני המוזר הזה, להיפך. להרוג אייל קדוש שובר שיאים חדשים של אי נוחות, הוא מספיק דרמטי כדי לא להקרא סרט אימה ומספיק מטריד כדי לחלחל לסיוטים של מי שמסכים לצפות בו. לפעמים נדמה שללנטימוס יש מסע נקמה נגד האהבה בכל צורותיה והוא יעשה הכל כדי להוכיח לנו שמודבר ברגש מיותר ומתעתע. כאן הוא ממסמר מכתב נאצה חריף נגד המוסד המשפחתי, או אולי בעד, קשה לדעת עם האיש הזה. בכל מקרה השגעון שלו מייצר 120 דקות מרתקות, משוחקות למופת ומייסרות של קולנוע אחר.



 
יום נפלא / You Were Never Really Here
(לין רמזי / ארה"ב, בריטניה)
יום נפלא

לין רמזי היא תופעת טבע, היא מופיעה פעם בכמה שנים, מדהימה אותנו עם יצירה עוצמתית אחרת ואז נעלמת שוב, עד שתופיע מחדש. חואקין פיניקס נמצא כל הזמן בסביבה, הוא כנראה השחקן הכי טוב של דורו, צולל עמוק לתוך הדמות שלו ומעניק לה חתיכה מהנשמה שלו. הם משלימים אחד את השניה, היא מאחורי המצלמה והוא לפניה, שניהם אמנים במלוא מובן המילה, לשניהם נטיה לבחור נתיבים יצירתיים שנדמים לא קשורים אבל מרגישים כל כך נכונים. כמו להפגיז עם אלימות ברוטאלית אבל להשאיר אותה מחוץ לפריים. יום נפלא הוא סרט מדהים. מילולית. הוא המקבילה הקולנועית של פטיש 5 קילו ושל עננים שמרחפים בשמיים. איך זה עובד יחד? אין לנו שמץ של מושג. אבל זה כל כך עובד.



 
הריבוע / The Square
(רובן אוסטלונד / שוודיה, גרמניה)
הריבוע

במה שניתן לתאר כטרגדיית סלפסטיק על אנושיות, רובן אוסטלונד מכה שנית ושלישית ועוד כמה פעמים עם יצירה פגומה ואדירה כאחד, סאטירה מבריקה שגרה בין מונטי פייתון וז'אק טאטי. הסרט אותו בדה אוסטלונד ממוחו המעוות מאוד דומה לגלריה שמככבת בו, שורה של יצירות אמנות שאפתניות ובמרכז אותו ריבוע ריק שנותן לסרט את שמו, בתוכו, כך נדמה, שמור מקום מפלט לבן האדם ה"רגיל", החף מאגו ומניירות אריסטוקרטיות. אם הוא בכלל קיים. בעולם על פי אוסטלונד שולטים האליטיזם היומרני ותאוות הבצע והטיפשות, הו הטיפשות. אוסטלונד רוצה להחזיר אותנו לדרך הישר. לא ברור מהי, אבל ברור שמתישהו סטינו מהמסלול ומצאנו את עצמנו נוסעים על השוליים.



 
על גוף ונפש / On Body And Soul
(אילדיקו אניידי / הונגריה)
על גוף ונפש

אהבה היא משחק פשוט, מישהו אמר פעם, רק כששני אנשים אחרים משחקים. האהבה בה משחקים שני הגיבורים של על גוף ונפש, מריה ואדרה, רחוקה שנות אור משעשוע. שניהם אנשים פגומים, היא ברוחה, הוא בגופו, שניהם חולקים חיבור עמוק יותר מאשר הם יודעים או מוכנים להודות. אילדיקו אניידי בוחנת את החיבור על ידי חיסור, על ידי התנגשות חזיתית בין דבר והיפוכו, שוטים של צבאים בטבע הופכים לסצנות זוועה בבית מטבחיים, חלום נוגה הופך למציאות קשה, זרות לאינטימיות וחוזר חלילה. היא מספרת סיפור אהבה מקורי, מוזר, אמיץ, מהפנט וכל כך יפה עד שנוצרת התחושה שכל סרטי האהבה שבאו קודם פספסו משהו חשוב.



שלושה זרים זהים

בקטגוריית "כל כך מופרך שזה חייב להיות אמיתי" זוכה הדוקו המעולה וקורע הלב הזה בו סיפור בלתי אפשרי שמתחיל עם שלושה תאומים זהים שהופרדו בלידתם, משתנה ללא הרף לנגד עיננו הפעורות כשטוויסט מחליף טוויסט וציפיות מתנפצות כמו בועות סבון. אבל הסיפור הסוריאליסטי הוא רק בונוס, הגדולה של שלושה זרים זהים היא בעומקים הפילוסופים אליהם הוא מגיע, עם שאלות אקזיסטנציאליסטיות על זהות ואופי, על הדברים שמעצבים/מצלקים את האישיות שלנו וכמובן השאלה עתיקת היומין – תורשה או סביבה. בלי תשובות חד משמעיות, טים וורדל מצליח להראות לנו עד כמה שניהם מהותיים לחיינו – כוחו הבלתי נתפס של הטבע פלוס הורים חמים ואוהבים.



 
Gemini
(ארון כץ / ארה"ב)
Gemini

ארון כץ תמיד היה זיקית קולנועית, אפילו כשעשה אינדי זה לא באמת היה אינדי. לכץ יש קול מיוחד כבמאי, היכרות אינטימית עם עולם הקולנוע ותעוזה שמאפשרת לו לחתור ללא הפסקה תחת עצמו. כאן הוא מוזג קוקטייל היפסטרי צונן – מנה אחת מותחן בלשי, מנה דרמה דלת תקציב, קצת הומור, קצת מוזרויות ממבלקור ושחקנית אחת נהדרת – לולה קירק, כנראה השחקנית הכי טבעית בעולם שאיכשהו מסוגלת להרשים תוך כדי שהיא נעלמת לחלוטין בתוך הדמות שלה. הם מביאים משב רוח רענן לקולנוע האמריקאי עם טייק מקורי במיוחד על סרטי חקירת רצח, טוויסט מגדרי מרתק וגרסה מסוגננת, רוויית אווירה, של עיר המלאכים.



 
Won't You Be My Neighbor?
(מורגן נוויל / ארה"ב)
Won't You Be My Neighbor

אנחנו הישראלים לא מייחסים לפרד רוג'רס את אותה החשיבות כמו האמריקאים שקיבלו מתכנית הטלויזיה המיתולוגית שלו מנה גדושה של אנושיות וחמלה, ועם זאת התיעודי היפה והמרגש עד דמעות של מורגן נוויל מצליח לתאר דמות של אדם יוצא דופן שמגלם כנראה את ההגדרה האולטימטיבית של דמות אב. בתקופה של מנהיגים כוחניים/אנוכיים ותרבות סלב שיצאה משליטה, חשוב מדי פעם לעצור ולזכור שקיימים גם מודלים חיוביים לחיקוי. מר רוג'רס, עם הדיבור הרך וז'קט הסוודר הוא בדיוק מודל שכזה, אדם בעל נדיבות אינסופית ואגו זניח, שהקדיש את חייו ליצירת עולם טוב יותר. כאן הוא מקבל את המחווה היפה ביותר שבן אנוש יכול לקבל, והרווח כולנו שלנו. כמו ז'קט סוודר ללב.



 
Eighth Grade
(בו ברנהם / ארה"ב)
Eighth Grade

מבין כל הסרטים ברשימה הזאת אין אחד שמצליח לתפוס את 2018 כמו זה. לכאורה דרמת התבגרות על שנות התיכון המורכבות, הדרמה היפה של בו ברנהם מתאימה בול גם לאנשים שכבר קיבלו תעודת בגרות. בין וולוגיניג וסקסטינג, התפתחות מינית מוקדמת, לחצים חברתיים והחרדה הקיומית שכל הקקופוניה הבלתי אישית הזאת מייצרת, Eighth Grade מזקק לשעה וחצי של דרמה בוגרת וחכמה את כל הסימפטומים של עידן האינטרנט בלי לבחור צדדים ובלי לפגוע בסיפור ובאנושיות המורכבת של הגיבורה שלו. הוא מצליח לתאר בצורה נוקבת ונוגעת ללב את קרב הענקים בין חרדה ותקווה בלי לאבד את היופי, האימה וההומור שבאים יחד איתו ונכנס אוטומטית לרשימת סרטי ההתבגרות הטובים ביותר.



 
קולומבוס / Columbus
(קוגונדה / ארה"ב)
קולומבוס

בלי שנשים לב, ג'ון צ'ו הפך מכוכב קומדיות סטלנים לחתיכת שחקן רציני. בקולומבוס הוא בונה את אחת הדמויות המיוחדות ברזומה שלו, מתוגבר על ידי הופעה לא פחות מפעימה של היילי ריצ'רדסון הצעירה. הם הלב הפועם של הסרט היפה הזה, הבשר והדם, ממלאים ברגש את הרווחים שנפערים בתוך העולם הפיוטי והשקט שברא הבמאי וחוקר הקולנוע הקוריאני קוגונדה בבכורה מרשימה במיוחד. בעדינות ומיומנות הוא רוקם דיוקן של עיר שאלמלא היתה רצופה בארכיטקטורה מודרנית מרשימה, היתה נדמית ככל עיר אחרת, ממש כמו שני הגיבורים שמאכלסים אותה וממש כמו הפנינה הקולנועית הזאת בעצמה. קולנוע טהור שמייצר משהו בלתי נשכח.



 
Night Is Short, Walk On Girl
(מאסא'אקי יואסה / יפן)
Night Is Short

היופי בסרטי אנימציה הוא החופש שהם מאפשרים לאמן ללכת אחרי האמנות שלו (במקום ההפך) ולתת לה להוביל אותו למקומות לא צפויים. בלי שחקנים, בלי אנשי צוות עייפים, הוא מקבל את החופש להסתובב חופשי ברחבי היצירה שלו. למאסא'אקי יואסה יש כושר המצאה מפתיע, חוש שישי לסוריאליזם ולא מעט חוש הומור והוא נותן להם לשוטט כמו כלבי רחוב בקומדיית האנימה הרומנטית שלו. לילה אחד ארוך בחיי הלילה של קיוטו, בחורה שנקלעת לחוויות יותר ויותר הזויות ובחור שממציא סיבות יותר ויותר הזויות להתקל בה. אנחנו לא מצאנו אלגוריה יותר טובה לאהבה ולתהליך החיזור, בטח לא עם רמות כאלה של מקוריות ובטחון עצמי.



 
אי הכלבים / Isle Of Dogs
(ווס אנדרסון / ארה"ב)
אי הכלבים

גילוי נאות, הסרט הזה נכנס לרשימה עוד לפני שראינו אותו. האובססיה המדהימה/משוגעת של ווס אנדרסון לפרטים הכי קטנים שמאכלסים את הפריימים המוקפדים שלו מקבלת רוח גבית חזקה כשהוא עושה סטופ מושן. הם פשוט מתאימים אחד לשני כמו כפפה ליד, או כמו צעצוע לילד. אי הכלבים הוא כל מה שאפשר לצפות מזיווג מושלם כזה, פלוס סיפור שנון וחכם ומלא חום ורגש ופרווה צמרירית. לאנדרסון כנראה באמת יש אהבה גדולה לחברו הטוב של האדם והזיקה העמוקה הזאת מורגשת לכל אורכו של הסרט. בזכותה הוא מעניק לנו את היצירה הכי אישית, מצחיקה ומעוררת מחשבה שלו שגם מסתירה בתוכה סאבטקסט אפלולי. ווס אנדרסון במיטבו.



 
ארץ זרה / Foreign Land
(שלומי אלדר / ישראל)
ארץ זרה

הפשע הכי גדול בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני הוא לא הכיבוש ולא הטרור אלא העובדה שהתרגלנו אליו. על שלומי אלדר זה לא מקובל ובצדק, הוא הולך נגד ההוראה של שרת התרבות ומגיש לנו את הסרט הכי לא מגוייס שאפשר להעלות על הדעת, עם ביקורת נוקבת ונוגעת ללב על הבית שלנו, שהשתנה בלי שנבחין. זה סרט קטן על שני חברים, כל אחד מצד אחר של המתרס הלאומי ובאותו צד של המתרס האנושי שמצאו את עצמם פתאום עם תחושה חריפה של חוסר שייכות. הסרט הוא קטן אבל הסיפור עצום. זה הסיפור של כולנו, יהודים ופלסטינים, תקועים בין זרות וסולידריות, בין הדחקה וחיטוט בפצעים היסטורים, אבל יודעים שאיפשהו קיימת דרך אחרת.



 
Mandy
(פנוס קוסמטוס / ארה"ב)
Mandy

אחרי תחרות צמודה עם הדבר החזק והחכם הזה, פנוס קוסמטוס קוטף את פרס סרט הנקמה של השנה. לעומת היריבה הצרפתית שלו למנדי אין תסריט מבריק שהופך את הז'אנר על הראש, ההפך, הוא הולך על התבנית הכי בסיסית שיכולה להיות. לתוכה הוא מרוקן ארגזים של כשרון נא ומדמם, דליים של אווירת אימה בצבעים פסיכדליים והמון עשן ממכונה. וניקולס קייג'. בתור משוגע לא קטן בעצמו קוסמטוס ידע להביא את גדול השחקנים המשוגעים ולהגביר אותו ל-11. עיני הרצח של קייג' והיכולת שלו לעצב דמות של פסיכופת מעורר סימפטיה הם נכס קולנועי ובדיוק הדבר שהטריפ ההזוי הזה היה צריך כדי להפוך לקלאסיקת גריינדהאוס בזמן אמת.



 
ללא עקבות / Leave No Trace
(דברה גרניק / ארה"ב)
ללא עקבות

לדברה גרניק יש אצבעות כל כך רכות שהן כמעט לא מורגשות. היא לקחה סיפור עמוס ברגשות גולמיים, כמעט פרימיטיביים, סיפור שבידיים של כמעט כל אחד אחר היה מתפורר לחלקיקים, והפכה אותו למלאכת מחשבת קולנועית. כל בחירה שלה, בצילום, בעריכה, בפיסול הדמויות, מרגישים כל כך נכונים וטבעיים, טעונים בעוצמה שקטה שסודקת את הלב. כנ"ל לגבי שני השחקנים המרכזיים, בן פוסטר, אולי השחקן הכי טוב והכי עקבי באינדי האמריקאי והתגלית טמסין מקנזי. הם יוצרים צמד דפוק אך אוהב של אב ובת, בו זמנית מאוד אנושיים ומאוד אוניברסליים, שקועים במאבק השרדות ובחיפוש אחרי בית ואחרי ההגדרה של בית. יופי של דבר.



 
סדרת השנה: יורשים / Succession
(ג'סי ארמסטרונג / ארה"ב)
יורשים

התעלומה הכי גדולה בסדרה החדשה של HBO היא איך אוסף של דמויות כל כך מכוערות וקטנוניות הופכות לכל כך מרתקות. התשובה היא גם השחקנים המשובחים והכתיבה החדה כתער אבל גם העובדה שאין להתחמק ממנה – אנחנו אוהבים אנשים מעצבנים, אוהבים לשנוא אותם ואוהבים לראות אותם מושכים בשערות של אנשים מעצבנים אחרים. בעיקר אם החיים שלהם על הנייר יותר טובים משלנו. היורשים הם בדיוק כאלה, והם ההוכחה שאסור לערבב משפחה ועסקים. כל אחד מהם שם את עצמו על מסלול אחר בדרך להרס עצמי ואין מה לעשות – פשוט כיף לראות את זה - בעיקר כשהטון מזגזג בין דרמה שייקספירית וקומדיה שחורה משחור. מעניין לראות לאן זה הולך.




 




נבחרי השנה של האוזן השלישית

אלבומי השנה ברוק ובג'אז. סרטי השנה בקולנוע ובדי וי די. אנשי האוזן נענו לפרוצדורה המחייבת והביאו את בחירותיהם המגוונות בהחלט של שנת 2018 מנוחתה עדן. צאו וראו

משפחת אדאמס

החודש לפני 15 שנה נאלץ ראיין אדאמס לשחרר אי.פי כפול שבלי כוונה הפך אותו לסופר סטאר.
מני ארנון - מהבלוג אוזן קשבת בהארץ - על היוצר המתעתע

ישראלים נדירים בתקליטים

הקיר הנדיר. מגוון תקליטים ישראלים נדירים שאתם לא רוצים לפספס. כולל ג'ין בורדו, עליזה עזיקרי, ארי סאן, אושיק לוי, ששי קשת, אלי לוזון, נטאשה, פורטיס, ועוד רבים. הנה תמונות

די וי די חדש לנורית אביב

אחרי טרילוגיית הלשון האנושית עוברת הבמאית נורית אביב לתחום הלא מוכר של שפות הסימנים. שלושה דורות של משתתפים, חירשים ושומעים, מספרים בדרכם על שפות הסימנים שצמחו בישראל בתחילת המאה העשרים. די וי די בלעדי באוזן השלישית

כתבו לנו YouTubeהאוזן השלישית בפייסבוקהאוזן השלישית בטלפון