| צה"ל מציג: תיאטרון האבסורד |
|
הבמאי יואב שמיר יצא בשליחות קולנועית לתעד את שגרת החיים במחסומים. התוצאה: מחסומים, סרט תיעודי מטלטל, שאינו משאיר את צופיו אדישים. ראיון |
 |
שתי חברות הפקה, עדן ואמיתוס, הרימו את הכפפה שהנחית להם יואב שמיר, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, ועזרו לו ללכת הכי רחוק שאפשר בשטח כבוש. במופע של איש אחד צילם שמיר במשך שנתיים עשרות מחסומים ברחבי השטחים הכבושים, וחזר עם סרט חריף ונוקב המותיר מאחור מציאות מחורבנת שמסרבת להשתנות.
איך משיגים אישורים לצלם את הצבא באין מפריע? בארץ, כל מה שמוגדר שטח ציבורי מותר לצילום. מה גם שהסרט הזה התחיל כפרוייקט באוניברסיטה, וצה"ל איפשר ביתר קלות לסטודנט לקולנוע, שיקרין את הסרט שלו בכיתה לעיני 12 תלמידים, לצלם הכל. הוא גם שיער שכמו צוותי צילום אחרים אשים חצובה, אצלם שעה-שעתיים ואחזור הביתה. לא היה לו מושג שהסרט יימתח לאן שיימתח.
האם תבנית הסרט, הכה בוטה ובלתי מתפשרת, נקבעה מראש או בזמן העריכה? נקבעה מראש. מהדקה הראשונה של כתיבת התסריט. העורכת ערה לפיד ואני התעקשנו על הקו הרוטיני הזה, אפילו שבתחילה אף גורם לא האמין בצורת העריכה הזו, שבעיני מאוד חכמה ומשרתת את מה שרציתי להעביר.
האם יש כאן שליחות קולנועית חדשנית או שליחות מטעם "שלום עכשיו"?
תראה, יש לי תואר שני בקולנוע ופילוסופיה, למדתי שנתיים צילום, עברתי דבר או שניים לפני שהסרט נעשה. אין ספק שנוצר סרט פוליטי שאני עומד מאחוריו ומאוד גאה בו, אבל קודם כל חשוב לי איך הסרט נראה ובאיזה טון הוא מדבר. אני בא מקולנוע, לא מפוליטיקה, ואף פעם לא הייתי מעורב בזה. הושפעתי מסרטים של פרדריך וויזמן. בפסטיבל אמסטרדם לפני שנתיים ראיתי סרט של ארבע שעות ונפתחו לי העיניים. הבנתי שיש יותר משתי דרכים לספר סיפור בקולנוע.
כלומר, ראית ב"מחסום" פוטנציאל קולנועי. אין ספק שזה סיקרן אותי. גם ברמה האנושית, אבל מבחינה קולנועית יש במחסום הכל: קונפליקט, דרמה, דיאלוגים ומתח קבוע בין פלסטינים לחיילים.
הפתיע אותך מה שראית שם? מאוד. עצם העובדה שבמרחק חצי שעה נסיעה מתל אביב אתה נתקל במציאות מטורפת לחלוטין. מה שהכי הפתיע זה תיאטרון האבסורד שפוגשים שם. זה מין עולם תלוש שבו החיילים נראים כמו בובות שהתנתקו להן החוטים, והן פועלות מכוח האינרציה. הדבר הראשון שעולה לך לראש זה "מחכים לגודו": "תלך, תעמוד, תחכה, תפתח, תסגור..." דיאלוגים הזויים לגמרי.
התחושה שכולם נכנסים לדמות ומשחקים במיזנסצנות שלא ייאמנו. הדרמה נמצאת שם כל הזמן. מבחינה קולנועית רציתי סצינה בשוט אחד, כמעט בלי אינטר-קאט, כדי לתת לצופה את ההרגשה שהוא נמצא שם בזמן אמת.
אבל מצד שני הקפדת להביא שתי נקודות מבט - של החייל ושל הפלסטיני. היה ניסיון כזה כדי לשמור על רמה של איזון. למעשה אפשר היה לעשות את זה בכמה צורות: חשבתי גם להתמקד במחסום אחד שיכול היה להיות אולי יותר חזק או יותר נגיש, והייתה גם אופציה להכניס מחסומים בלתי מאויישים, קשים למעבר, שקיימים שם: בורות או חומות אבנים. בסופו של דבר התמקדתי בחוויה הפסיכולוגית שעוברת על האנשים בשני הצדדים. אבל בשורה התחתונה, נקודת המבט היא שלי.
בסצינת מג"ב הרצף נשבר, ודווקא בראיון כביכול למצלמה יוצאת, לדעתי, האמת הכי שפלה של הישראלים. זו סצינה שהתלבטנו אם להכניס. היא צולמה בשלב די מוקדם ואני חוזר למחסום הזה פעם רביעית ברציפות. כבר התיידדתי עם החיילים שם והיה להם נוח לדבר. והם דיברו. זה לא בדיוק ראיון. בעיני זה שיא האבסורד. אבל זה משעשע.
האם גם הקהל בחו"ל משתעשע בסצינה כזו? הקהל מגיב לסלפסטיק. שם איזה חייל נתקל באבן ונופל. כאן מישהו נופל במדרגות של האוטובוס ,חייל אחר מכרסם ביסלי ועפים לו פירורים מהפה. חיילים שלומיאלים כאלה, שבאיזשהו מקום משחררים מתח.
שמע, צה"ל יוצא לא טוב, לא חשבתי עליו כעל צבא מצחיק. כן, ובכל זאת אני מעדיף אותו צבא שלומיאלי, מה שעושה אותו יותר אנושי מאשר את החיילים האמריקאים בעיראק, שכל אחד מהם מכונת מלחמה. הסרט גם בא להראות אמפטיה לחיילים. וזה לא רק אני אומר - יש מאמר באתר איסלמי שכותב בפירוש: פעם ראשונה שאני מבין את הצד של החייל הישראלי, שגם הוא בן אדם. זה דבר שעוד לא קרה. הסרט גם הולך להיות מוקרן בסינמטק ברמאללה. הוא מצליח ללכת על גבול דק.
זה מוזר לי שאתה אמפטי לחיילים. נדמה שבגלל המצלמה החיילים קודם משפילים ומעליבים, ורק אחר כך, במקרה הטוב, נותנים לאנשים לעבור - אולי אם לא היית שם זה היה נחסך? תראה, ברור שצה"ל לא יוצא טוב מהסרט הזה. אבל השתדלתי להביא מציאות יומיומית שעוברת על שני הצדדים ואני גם אומר את זה לקהל באירופה. שימו את עצמכם במקום החיילים במחסומים ואתם תגיבו בצורה דומה. תאמין לי, אם ייצא לך לעמוד שם מספיק זמן, אתה גם תתחרפן, בלי קשר למצלמה.
אז אתה מייצג את החיילים כשאתה מופיע עם הסרט בחו"ל? בכלל לא, הסרט יוצא קודם כל נגד המחדל הזה שאנחנו עדיין כובשים, עם הניסיון הנורא הזה של לשלוט בעם אחר, ניסיון שנועד מראש לכישלון, אבל מצד שני, אתה דוחף בפקודה אנשים לסיטואציה שהם לא אמורים להיות בה מלכתחילה והמקום האבסורדי הזה כבר מכתיב מאליו את ההתנהגות הבלתי אפשרית הזאת.
הסרט, אם נרצה או לא, מביא נזק גדול לישראל. למי שתוקף אותי שעשיתי סרט אנטי-ישראלי אני אומר שהסרט מומן בכסף ישראלי, הוא נגיש, צה"ל מקרין אותו לפני טירונים וזה סרט פרו-ישראלי. אני מקווה שאצליח להביא באמצעותו למודעות שהמציאות בשטחים היא רעה, ומה שאנחנו עושים זה אבסורד. והגיע הזמן לשינוי. ברמה הזו זה סרט פרו-ישראלי והבעיה העיקרית שלנו זו האדישות הגדולה. אני שואל את עצמי למה אנשים לא קמים ועושים משהו.
אתה מוצא עצמך יותר מעורב פוליטית בעקבות הסרט? אני עכשיו נכנס לתפקיד שלא ידעתי שאמלא אי פעם. אני בפירוש מחפש עכשיו דרכי פעולה. אני עוד לא יודע איך. אני מקווה שהמועקה הגדולה שעוברת מהסרט תעורר אנשים לפעולה.
מחסומים זכה בפרס יוריס איבנסIDFA בפסטיבל אמסטרדם, פרס הסרט הטוב ב-HOT DOCS בקנדה, פרס גולדן גייט בסן פרנסיסקו, פרס מיוחד בפסטיבל DOCFAST בגרמניה, פרס חבר השופטים בפסטיבל DOCUMENTA במדריד ובפרס הצילום בפסטיבל דוקאביב 2004. כמו כן השתתף הסרט בלמעלה מעשרה פסטיבלים נוספים ברחבי העולם, והוא ללא ספק הסרט התיעודי המצליח ביותר שנעשה בישראל.
מחסומים במאי וצלם: יואב שמיר. שנה: 2004 אורך: 80 דק' פורמט: VHS
כתבה מאת: אסא אופק (11/07/04) |
| |
| | |
|